כל אחד שהתנסה בהופעה על במה מכיר את ההרגשה הזו
של ניתוק מסוים מעצמו, את הידיעה הפנימית
ש"אם באמת הייתי משתחרר הייתי מראה בדיוק מי אני ומה אני שווה"
ואת התחושה הלא נעימה שעולה לפעמים על במה,
שזה לא באמת זה, לא באמת אני,
יש פער בין
השירה שלי בבית מול המראה או בדמיון שלי
לבין מה שקורה בפועל על הבמה.
זמרים מרגישים צורך עז לבטא את עצמם בשירה, לומדים פיתוח קול, לפעמים
גם משחק, ובכל זאת בהופעות – משהו הולך לאיבוד.
מה שהולך לאיבוד היא הנוכחות המלאה שלהם כאנשים וכאמנים.
נוצר נתק מסוים בין האמן לבין הקהל.
יותר מכך – נוצר נתק בין הזמר לבין עצמו!
במקום לבטא את הלב והנפש דרך הקול, זמרים רבים מתנהלים בחוסר ביטחון,
בתחושת ריחוק מעצמם, וברצון עז למצוא חן בעיני הקהל.
לפעמים הקהל לא מבחין בכך, אבל מה עם תחושת הערך העצמי של זמר, הרצון
האמיתי לשיר, להופיע ולבטא את עצמו?
כמה זמן העומדת הפנים יכולה להחזיק מעמד?
מתסכל...אבל יש דרך.