הסיפור מתחיל לפני עשר שנים, לאחר לידת
בתי הבכורה, עדי.
אמא הגיעה אליי לביקור. הייתי עצובה, עייפה, חצי בת אדם.
אלמלא אמא שלי שהגיעה והזינה אותי, כמו שאימהות עושות, אכלתי בחטף-
מעט מדיי, לעתים רחוקות מדיי.
ביום הזה, אמא חיממה לי אוכל.
בשניה שבה היא הניחה את הצלחת על השולחן, עדי התחילה לבכות.
ידעתי שהיא צריכה לאכול.
הרמתי אותה כדי להניק אותה, ואז אמרה לי אמי:
"אני אחזיק אותה ואת תאכלי.
קודם כל את."
המשפט הזה צועד איתי יד ביד מאז, ומחזק אותי
כשאני מתלבטת אם לפנות לעצמי מקום.
הוא מדבר על כך שאנחנו בנות אדם לפני שאנחנו אימהות.
היינו בנות אדם לפני הלידה, וגם אחריה-
אנחנו נשים שהן אימהות.
חשבתי על מתנה שתהיה מפנקת וערכית גם יחד,
שתחזק ותחבק אימהות באשר הן,
שתעודד אותן לחמלה עצמית, לדיוק ולחיבור פנימי.