כשאת "ילדה מרצה", את חיה חיים שהם לא שלך.
זה אומר לבזבז את כל האנרגיה ואת כל הטוב שיש בך על מקומות לא נכונים. הפכת להיות מרצה, לקחת אחריות יתר, לדאוג לכל העולם ולהיות הראשונה שעוזרת – גם כשזה דורש להקריב את עצמך פעם אחר פעם.
חשוב שתביני: זו תנועה נפשית שהגיעה מתוך הישרדות.
כילדה, זה מה שידעת לעשות כדי לשרוד ולהמשיך הלאה; זה היה מנגנון הגנה שעזר לך אז. אבל היום, כשאת אישה בוגרת, המנגנון הזה כבר לא משרת אותך. הוא מעמיס על הנפש ומרחיק אותך ממי שאת באמת ומכל הטוב שבך.
להיות "ילדה הורית" זו הישרדות. אין שם בחירה, יש רק "צריך" ו"חייבת", כשהאחר תמיד נמצא במרכז.
לעומת זאת, להיות אישה בוגרת וחופשיה זה לחיות מתוך הגשמה, שמחה, פתיחות לב וחופש פנימי. ואת כל כך ראויה לכך.
כשאת מפסיקה לבזבז את הכוחות שלך במקומות של ריצוי, האנרגיות הטובות חוזרות לכל מה שאת עושה. במקום ה"צריך", מגיעה נאמנות לעצמך, גבולות בריאים, אהבה עצמית וביטוי לקול הייחודי שלך.
יש לך מקום בעולם – בזכות מי שאת, לא בזכות מה שאת עושה עבור אחרים.