כולנו כאמהות מכירות את הרגע הזה
הרגע שבו הכל מרגיש כבר קצת יותר מדי – הרעש, העומס, העקשנות של הילדים.
הרגע שבו הסבלנות שלנו נגמרת, ואנחנו מגיבות בדיוק כמו שלא רצינו
אולי בצעקה, אולי במילים שלא התכוונו לומר ואנחנו כועסות מאוד, מתפרצות.
ואז מגיע הרגע שאחרי. הרגע שבו המצפון מגרד לנו את הלב עם ציפורניים:
"למה שוב הגבתי ככה?", "למה לא הצלחתי לעצור את עצמי?", "איזו מן אמא אני?"
ואנחנו מבטיחות לעצמינו "מחר לא משנה מה קורה, אני נשארת סבלנית, רגועה..."
אבל ביום למחרת, ברגע האמת, ברגע אחד שהוא קצת יותר מידי - את מאבדת את זה.
מאבדת את כל הסבלנות שלך שוב. כועסת. צועקת. מעירה בלי סוף.
ואז שוב, בלילה... אוכלת את עצמך בחרטות. בייסורי מצפון.
מכירה את זה? ברור... גם אני.