פעמיים בתורה נאמר על משהו שהוא "לא טוב". פעם ראשונה הייתה בפרשת בראשית, כאשר בוחן הקב"ה את הבריאה ואומר "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית, ב, יח). הפעם השניה היא בפרשתנו, פרשת יתרו, כאשר אומר יתרו למשה "לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות, יח, יז-יח).
לא קשה לראות כי בשני המקומות הדבר אשר באופן נחרץ איננו טוב, הוא היות האדם לבדו. הבדידות, כך מראים לנו שלל מחקרים, היא גורם סיכון לתחלואה מוגברת, תמותה מוקדמת, ומצוקה רבה. אך לבדידות פנים רבות. ישנה בדידות של חוסר קשר אינטימי, כמו שאולי נרמז בבראשית, וישנה בדידות של נשיאה לבד בנטל האחריות, כפי שרומז חותן משה לחתנו. ישנה בדידות של העדר תמיכה ועזרה הדדית, כפי שמשתקף בלקחו של קהלת "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם-יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימו" (קהלת, ד, ט-י), וישנה בדידות של מי שחש זר במקום מושבו, כמו הגר שחובתנו לדאוג לו ולרווחתו היא כנראה המצווה שמופיעה הכי הרבה פעמים בתורה, ולא בכדי.
בעולם המערבי, בו יש דחיפה מתמדת למימוש עצמי, אישי, יחידני, חשוב להזכיר לעצמינו שהאדם הוא יצור חברתי. זה תפקידה האבולוציוני של הבדידות – לתזכר אותנו שאנחנו צריכים אנשים אחרים בחיינו, שאנחנו צריכים לעמול על קשרים טובים ומועילים, ולא נוכל לבדנו. אנו זקוקים לאנשים אחרים לאין-ספור דברים, טכניים ורגשיים כאחד. שיעור זה אנו לומדים מפי הגבורה עם בריאתו של האדם, אך מקבלים לו תזכורת חשובה עם בריאתו של עם ישראל, ערב מתן תורה. ואולי, הזיכרון שלא נוצרנו כדי להתקיים לבד, ואנו מחוייבים להסתכל ימינה ושמאלה ולראות מי כן לבד, ולהיות לו לעזר, זהו תנאי מקדים לקבלת התורה. תורה, שכפי שלימד רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, ניתנה לעם שלם, ולא ליחידים. כנראה, לא במקרה.
שבת שלום
קובי שטיין, קבוצת יבנה