פרשתנו, תצוה, היא הפרשה היחידה בתורה בה לא מוזכר שמו של משה רבנו (מאז שהופיע על במת התורה). אגב, לרוב קוראים את הפרשה בסוף אותו השבוע בו חל יום פטירתו של משה רבינו- ז באדר, ויש בכך רמז.
בשבת הבאה נקרא על דברי משה לקב"ה אחרי חטא העגל: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", אומרים חז"ל שהקב"ה אמנם סלח לישראל, ובכל זאת עשה מקצת ממה שאמר משה. מובא בספר הזוהר שהקב"ה עשה רצונו של משה, אבל בגלל שקללת חכם מתקיים ממנה קצת בכל מקרה, אז משה לא לגמרי ניצל מהעונש, ונמחק שמו מפרשה שלמה- פרשת תצוה.
למה דווקא פרשת תצוה?
בימינו, כשהורה מבקש מאחד מילדיו לעשות משהו, אחת התשבות הנפוצות הן: "למה אני? תבקש ממנו!". הילד מצביע על אחיו הקטן, ונעלם מטווח הראיה של ההורה... האח הקטן יעשה את אותו הדבר, והילד שנותר אחרון ייאלץ לבצע את המשימה.
שמעתי פעם מהרב ירון בן דוד, שבגלל שמשה אמר את המשפט "מחני נא" בפרשת "כי תשא", אז ה' ביקש מ"כי תשא" למחוק את שמו של משה ממנה, אבל הפרשה לא הסכימה ואמרה: זה לא הוגן, למה דווקא אני? והלכה. אז ה' פנה לפרשה הבאה: ויקהל... שענתה אותה תשובה, וכך המשיך ושאל את כל הפרשות, עד שהשלים סיבוב שלם והגיע לפרשת תצווה, שכבר לא הייתה לה ברירה, ולכן נמחק ממנה שמו של משה.
כל זה על דרך המליצה, אבל אם נעמיק קצת יותר, נגלה שאנחנו קוראים למישהו בשמו, כאשר הוא מעט מרוחק מאיתנו. ילד שיקרא להורים שלו בשמם- עלול להעליב אותם, ואפילו אם יקרא להם- מורי ורבי, הם ירגישו שהוא קצת התרחק.
בדורנו לרוב קוראים לחותן ולחותנת בשמם הפרטי, אולם בדורות קודמים לפעמים קראו להם אבא ואמא. יש גברים שלא יכלו לקרוא לחותנת שלהם בשמה הפרטי, כי זה היה מעיד על ריחוק, אבל גם לא רצו לקרוא לה אמא. לכן כאשר רצו לדבר איתה, התקרבו והתחילו כל משפט בגוף שני: "את שומעת?...". לפעמים היו מוסיפים את ו' החיבור, ואמרו: "ו... את שומעת?".
ו' החיבור- כשמה כן היא, ה-ו' אומרת שעדיין לא נפרדנו, שאנחנו עדיין קרובים, גם אם היו כמה דקות של שקט, אנחנו עדיין בשיחה. בעזרת הו' שמגיע לפני הפנייה בגוף שני, החתן בעצם אומר לחותנתו: השיחה עדיין נמשכת, אני אומר "את" ומתכוון אלייך, אנחנו עדיין קרובים.
עכשיו מובן: דווקא בפרשה שלנו, בזמן הציווי על המשכן, כשמשה נמצא בהר סיני 40 יום ו40 לילה, הוא הכי קרוב שיש. לכן ה' מדבר איתו ללא הזכרת שמו, ואומר לו "אתה", או (כפי שמתחילה פרשתנו): "ו...אתה", גם לאחר הציווי, משה אינו יכול ללכת, כי ה' מייד מראה לו שהשיחה עדיין לא נגמרה, ומתחיל: "ו... אתה", וכך 3 פעמים בפרשתנו: "ואתה תצוה", "ואתה הקרב אליך", "ואתה תדבר אל כל חכמי לב".
כ400 שנה חולפים, כשבמקום המשכן עליו מצווים כאן, שלמה המלך בונה את בית המקדש, והפעם הוא, האדם, משיב לבוראו באותו המטבע, ומדגיש את העובדה- אנחנו קרובים מאוד. שלמה פונה אל הקב"ה בדיוק באותו הנוסח שה' פנה אל משה:
"ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמיים ושמעת וסלחת... ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת... ואתה תשמע השמים וסלחת... ואתה תשמע השמים מכון שבתך...". כאן נסגר מעגל כששלמה אומר, אנחנו מרגישים שאתה איתנו, אנחנו קרובים.
כשנמצאים במצב הכי קרוב ואינטימי, לא צריך להזכיר שם. שם השם לא מוזכר במגילה, כי הוא נמצא שם כל הזמן, מרדכי ואסתר הרגישו שהוא איתם, מנהל את העניינים, ממש בתוכם. חז"ל אומרים שפורים הוא חג שישאר לנצח, כמו גם מגילת אסתר. כשלא יהיה עמלק, לא נצטרך להתרחק כדי לראות, נרגיש את האלוקים בקרבנו גם ללא ניסים גלויים, בהתנהלות היומיומית שלנו. לא נצטרך אפילו להזכיר את שמו של הקב"ה כשנפנה אליו, כי נרגיש שהוא איתנו כל הזמן, נוכל פשוט לפתוח שיחה איתו ב: "ו... אתה שומע?...".
שנזכה, במהירה בימינו.
שבת שלום
אריאל רונן, ניר גלים