מה הסיפור שלך?
בפרשתנו משה אומר לבני ישראל, שכשיכנסו לארץ ויהיו להם נחלות פוריות, עליהם להביא את פירות הביכורים לירושלים, לבית המקדש. לאחר התהלוכה הססגונית והחגיגיות המרשימה היו מגיעים עם סלי הביכורים לבית המקדש, הכהן היה לוקח את הסל, ואז בשיאו של האירוע היה בעל הביכורים פותח פיו בהודאה.
היינו מצפים שיודה על היבול העשיר והטוב, על הגשמים, על השמש, על האדמה הפוריה, על היבול העשיר והטוב. אבל שום דבר מזה אינו מופיע. במקום זה, מביא הביכורים מכריז ומספר בקול:
"ארמי אובד אבי, וירד מצרימה... וירעו אותנו המצרים ויענונו... ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וישמע ה' את קולנו... ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה.. ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'".
למה ללכת כל כך רחוק? מה הקשר עכשיו למצרים?
משה מעביר לנו כאן מסר חזק וחשוב:
הסיפור שלך אינו מתחיל כאן. הוא מתחיל הרבה לפני שנולדת. הוא מתחיל בארמי אובד אבי. לכן הוא גם לא יסתיים עם מותך, אלא ימשיך עם בניך ובני בניך.
את הדברים אנחנו אומרים לפעמים בלשון רבים ולפעמים בלשון יחיד, אבל בגוף ראשון. הדברים האלו קרו לי, קרו לנו. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
זו לא רק ההיסטוריה שלנו, אלא זה הזיכרון שלנו, זה הנרטיב שלנו, זו הזהות שלנו. תמיד נזכור שפעם היינו עבדים, ולכן נתחשב במי שהיום לא שפר עליהם גורלם. תמיד נזכור שה' היה איתנו והושיע אותנו, ולכן לא נתייאש גם כשקשה. תמיד נזכור שאנחנו רק חלק, חלק מעם, חלק משרשרת הדורות, חלק ממגשימי הייעוד ומתקני העולם.
אדם שיספר סיפור פרטי ללא שייכות אל העם וללא שייכות אל הדורות הקודמים, עלול שלא להבין מה הוא עושה כאן בכלל, מדוע להישאר בארץ? מדוע להישאר יהודי? כך הדף שלו עלול להיתלש מספר הזיכרון של העולם.
כיום, בעוונותינו, כבר איננו מביאים ביכורים, אז חז"ל קבעו לומר את הדברים בכל שנה, כשאנחנו מספרים לילדינו את הנרטיב של זהותנו: בליל הסדר.
עיקר ההגדה של פסח בנויה על פירוש אותו מקרא ביכורים שבפרשתנו. כשאנחנו יושבים עם משפחתנו וחברינו מסביב לשולחן הסדר, אנחנו מודיעים לכולם: הסיפור שלי גדול בהרבה מחיי, הוא חלק ממסע של עם לתיקון עולם, עם המלווה באלהיו. עם נצחי שאינו מפחד מדרך ארוכה. בשורות טובות!
כתב: אריאל רונן. תושב ניר גלים