פסיכולוגיה בפרשה- מה לעשות? לעשות!
לפני שבוע קראנו על החטא הנורא, חטא העגל. העם מתלהבים ונותנים לאהרון את הזהב, באומרם: קום עשה לנו אלוהים! היצרים חוגגים, עבודה זרה... והנה פתאום בפרשתנו, בהתלהבות לא פחותה, כולם באים בהתנדבות ומביאים זהב ומוצרים שונים, עד שצריך לעצור אותם בכוח- מספיק לתרום למשכן! אז רגע, הם דתיים? או עובדי עבודה זרה?
"אמר ר' אחא בר אבא: אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו. נתבעין לעגל- ונותנין, נתבעין למשכן- ונותנין" (ילקוט שמעוני רמז שסח). עם מבולבל הוא העם הזה. אין הבדל בשבילו למה הוא נותן את הזהב? הוא מסוגל לתת עם כל המוטיבציה למטרה אחת, ומיד אח"כ, באותה מוטיבציה, למטרה המנוגדת לה! תחליטו, לטובת מי אתם? לכאורה לא הגיוני! אבל רק לכאורה...
ועוד נשאל: עם ישראל בדיוק חווה אובדן קשה של אלפים שנהרגו בזמן קצר מאוד בעקבות חטא העגל (יותר ממה שנהרגו כאן מאז שמחת תורה, השבעה באוקטובר ועד היום), אז איך יש להם מצב רוח להתנדב ולתרום ככה בהתלהבות?
מה קורה כאן?
האמת היא שראינו את התופעה הזו גם במלחמה הנוכחית, בעיקר בתחילתה. לאחר תחושה של פילוג ומריבות, מרמור וסרבנות, לאחר האסון הנורא שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד, פתאום 140% התייצבות למילואים, פתאום כל כך הרבה תרומות, כל כך הרבה התנדבויות, כולם רוצים לתת ולעשות...
אבל נחזור לפרשתנו- לפני רגע עבדתם לעגל ועכשיו רוצים לתרום למשכן? תחליטו! במה אתם מאמינים?
מסתבר שבני ישראל בעיקר רוצים לפעול, רוצים לתרום, להיות משמעותיים, לבנות, רוצים לעשות! פחות חשוב להם- מה לעשות, עבור מה לתרום... וזה נראה מוזר. העיקר לעשות!!!
משה למד מחטא העגל, שהעם רק רוצה לפעול! הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנשים אחרים פאסיביים, עצלנים או חסרי מוטיבציה עובדה שהם לא עושים שום דבר. אולם יתכן שבסה"כ מדובר בחוסר ביטחון או בחוסר ידע לגבי אפי הפעולה הרצויה. תן להם תפקיד, משימה או אחריות, ומייד תגלה (והם יגלו לא פחות) שיש להם כוחות.
כל כך הרבה יתרונות בעשיה:
מי שיהיה עסוק בעשייה, גם לא יפתח תסמונת פוסט טראומטית, עשייה יוצרת הגדלת ראש ואחריות, עשייה יוצרת חיבור רגשי לדבר עצמו, עשייה יוצרת חיבור בינאישי בין כל העושים יחד. אדם שעושה- מרגיש שהוא נחוץ, מרגיש שהוא מסוגל, וזה קריטי לתחושת החיוניות שלנו.
אדם שעושה- גם לא יקטר ולא יתלונן.
מתוך קריאת הפרשות הקודמות ניתן היה לשאול- איך עם ישראל שנעשו לו כאלו ניסים גדולים- מקטר כל כך הרבה וכזה כפוי טובה. והתשובה טמונה כבר בשאלה, עם ישראל לא קיטר למרות הניסים שנעשו לו, אלא קיטר בגלל הניסים שנעשו לו.
הדבר נכון גם לגבי ילדים: כשעושים בשבילם הכל, מתפתחת תלות, וכשהילד רוצה להשתחרר מהתלות, הוא מתלונן- כביכול, זה לא שווה לי, אני לא צריך אותך... וכך שמעתי פעם ממי שהיה הרב הראשי לצה"ל, האלוף הרב מרדכי פירון ז"ל- "מי שעושים עבורו הכל- נותר לו רק לקטר, ניסים גדולים- יוצרים הקטנת ראש".
אתה רוצה שהילד יגדיל ראש, יגלה אחריות- אז תבקש ממנו עזרה, תראה לו שאתה צריך אותו, תסמוך עליו, תצפה ממנו, תן לו תפקיד!
אנחנו לא צריכים שילדינו יהיו אסירי תודה לנו, להיפך, ילד בריא הוא ילד שמרגיש שהוא עושה עבור הוריו, שמבקשים ממנו, שמתפעלים ממעשיו ומודים לו. במקום להוכיח לילד את התלות שלו בנו, נבקש ממנו ונראה לו שאנחנו מעריכים את מעשיו עבורנו. לפעמים יותר קל לעשות בעצמנו, אבל לא כדאי, המטרה אינה שהדבר ייעשה, אלא שהילד יעשה.
ואם נראה שקשה לסמוך על הילד, אז עוד יותר צריך לתת בו אמון. לפעמים מתן האמון הוא זה שהופך את האדם להיות ראוי לאמון זה.
יתכן שהציווי לכבד הורים הוא לא אמירה של ההורים - בוא תכיר תודה, תראה מה אנחנו עושים למענך... אלא הוא אמירה של ההורים- בוא, אנחנו רוצים את עזרתך.
הקב"ה, אבינו שבשמים, ראה שכשעשה לעם ניסים וחיזק את התלות שלהם בו, הם הפכו פאסיביים ומתלוננים. והנה כשמשה נעלם להם, הם מחפשים לעשות, אז עשו עגל נורא, אבל היתה התלהבות! אז אמר ה' למשה שהגיע הזמן להפסיק את התלות והקיטורים, הגיע הזמן לבקש מהעם לתרום ולעשות. הקב"ה עכשיו מבקש מאיתנו משהו, וכך מאפשר לנו לעשות כביכול "עבורו".
אולי זו כוונתו של לאו צה (אבי תורת הטאואיזם) מהמאה ה5 לפנה"ס, שאמר- "המנהיג הטוב ביותר הוא זה שהעם לא מרגיש צורך להודות לו, אלא אומרים- עשינו זאת בעצמנו" ...
אבל חוץ מהעשיה- יש כאן דגש על עוד משהו- על ההתקהלות- "ויקהל". לא סתם לעשות, אלא לעשות ביחד. כפי שאומר הרב זקס: "אם רצונכם לחבר בין בני אדם, תנו להם לבנות משהו ביחד". לאורך פרשות הבנייה של המשכן- ויקהל פקודי- אין מחלוקות, אין תלונות, יש אחווה, הגדלת ראש ושמחה, כך מתפתח העם.
כדברי המשורר- "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה"- כאשר אנחנו בונים, אנחנו בעצם נבנים.
שבת שלום!
אריאל רונן, ניר גלים