כמעט לכולנו יש את ההרגל הזה, שמקלקל לנו ברגע האחרון, או הראשון:
דחיינות אינסופית
המנעות מלעשות דברים שחשובים לנו
לאכול את המשהו הזה שאנחנו כבר יודעים שיעשה לנו רע
להתעייף או להתייאש ממש רגע לפני שהשלמנו את המשימה
לבקר את עצמנו בלי סוף - עד שלא נהיה מסוגלות לעשות משהו
להתחיל ולא להתמיד
לא חסרים מנגנונים שבהם אנחנו הורסות לעצמנו, מקלקלים לעצמנו
בלופים אינסופיים.
כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שהפעם זה יהיה אחרת
ואחרי יום או שבוע או חודש -
מצאנו את עצמנו בדיוק באותו מקום כמו בפעמים האחרות?
יש סיבה למנגנונים האלה
ויש גם דרך לשנות אותם.
בלי מאבק, בלי מלחמה -
לא בעצמנו ולא בהם
במפגש בזום נלמד בדיוק את זה.