שני נהגים נוסעים בכביש בשעת לילה מאוחרת ועוצרים ברמזור אדום, לכל אחד סיבה שונה. אם נשאל את הנהג הראשון מדוע עצר, הוא יסביר שאמנם הכביש נראה ריק, אבל אם נסתכל טוב נראה מצלמה בהמשך הדרך שמתעדת הכול, חוץ מזה, תמיד יכול להפתיע אותך איזה אופנוע משטרתי סמוי. אם נשאל את הנהג השני, הוא יסביר שאמנם הכביש נראה ריק, אבל רכב יכול להופיע במהירות מנתיב אחר ונסיעה כעת עלולה לסכן חיים, חוץ מזה, תמיד יכול להפתיע אותך איזה הולך רגל שמנסה לחצות את הכביש. שני הנהגים אמנם צייתו לחוק, אבל בכל זאת יש ביניהם שוני. מה יקרה אם נסיר את הסנקציה? אם נבטיח לשניהם שאין שום שוטר שרואה אותם ואף קנס לא מחכה להם בהמשך הדרך? בעוד שככל הנראה הנהג הראשון יעבור על החוק, הנהג השני ימשיך לציית.

הפילוסוף היהודי-הבריטי הרברט ליונל הארט מסביר שזה בדיוק ההבדל בין נקודת מבט חיצונית לחוק לבין נקודת מבט פנימית. מי שמסתכל על החוק מבחוץ, בניכור, מציית לו אך ורק מכיוון שהוא חושש מהסנקציה שמלווה להפרת החוק, קנס או כל עונש אחר. אבל מי שמסתכל על החוק ממבט פנימי, מבין את הרציונל מאחוריו ואת הטעם לכך שחוקקו את החוק, יזדהה עם החוק ולא ינסה להפר אותו ברגע שהחשש מהסנקציה יוסר.

בספרו "מדוע אנשים מצייתים לחוק" מוכיח פרופסור טום טיילר כי אנשים נוטים לציית לחוקים דווקא כשהם מבינים את הרציונל מאחוריהם ומאמינים שהם לגיטימיים, ופחות בגלל חשש מעונשים וסנקציות. כך למשל, הוא מראה כי ישנה הלימה בין האמון של האזרחים בממשלה לבין הקפדה על תשלום המס באותן מדינות, במנותק מהשאלה עד כמה העונש חמור במקרה של העלמת מס.

בפרשתנו ישנם שני ציוויים הסמוכים זה לזה, ועם זאת, דרך הצגתם שונה. כך, לציווי שלא לענות יתום ואלמנה מלווה סנקציה - "אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". לעומת זאת, לציווי שלא לחבול שמלת רעך, כלומר, האיסור למשכן את כסותו היחידה של מי שלווה ממך כסף, לא מלווה סנקציה אלא טעם, רציונלמוסרי -  "כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". מדוע איסור העינוי מלווה בסנקציה בעוד איסור המשכון מלווה בטעמים מוסריים?

יתכן שההבדל טמון באופי הציווי. מן המפורסמות שעינוי יתום ואלמנה זו פעולה בלתי מוסרית, על כן, מי שבכל זאת בוחר לענות אותם – אין עניין לבוא ולנסות להבהיר לו את הטעמים מאחורי האיסור הזה, הפתרון היחיד הוא איום בסנקציות ועונשים. לעומת זאת, בציווי על המשכון, קל לחשוב שאין מניעה מוסרית בלקיחת המשכון, שהרי מדובר בפעולה עסקית-כלכלית בין שני צדדים, לווה ומלווה. על כן, במקרה כזה, התורה קודם כל פונה למוסריות של האדם ומבהירה לו מדוע גם פעולה שנראית כבעלת היגיון כלכלי, "במהלך העסקים הרגיל", עלולה להיות בלתי מוסרית ולפגוע באחר.

שנזכה לראות את משפטי התורה מתוך נקודת מבט פנימית.    

שבת שלום
אסף כהן, קבוצת יבנה