בפרשת נח מופיע הסיפור המפורסם של מגדל בבל. לפני הסיפור, ממש הפסוקים שצמודים לו, מופיעה רשימה של תולדות - המון אנשים, המון שמות, אבל לאף אחד אין סיפור. זה הוליד את ההוא, חי כך וכך, ומת. באופן דומה מיד לאחרי הסיפור של מגדל בבל, שוב רשימות של אנשים רבים, שמות ועוד שמות, וחיים שלמים שאין לנו עליהם שום מידע.
בתווך, ההפך הגמור: סיפור שלם, עם עלילה והכל, אבל אין אף שם, אף דמות שעליה נסובה העלילה. אלו בני אדם, כפי שקוראים להם הפסוקים, אשר עמלים לעשות להם שם (יא, ד), אך לאף אחד מהם אין זהות, אין שם.
נראה לי שמסגור זה של הסיפור יכול ללמד אותנו משהו חשוב מאוד. כשיש אנשים שאין להם סיפור, אז אין להם מורשת, אין מי שיזכור מי ומה הם היו. יותר מכך, הם לא יכולים להתלכד לכדי חברה שתיצור ותוביל מהלך היסטורי. מצד שני, כשיש לנו סיפור שאין בו שמות, אז מפסיקים לראות את האדם שמאחורי כל אחד ואחד שמרכיב את העלילה. כל פועל במגדל בבל הוא לא יותר מאשר כלי, חפץ, או אמצעי לבניית המגדל. אבל חרף הפסוקים הקוראים להם "בני האדם", אף אחד בסיפור זה הוא לא אדם במובן המלא של העניין. לאף אחד אין זהות.
נראה לי שיש במסגור זה שיעור חשוב. על מנת לטפח חברה ראויה יש צורך להכיר בכל אדם שבה כייחודי. ניתן לעשות זאת באמצעות שמו, או על ידי שמכיר בו כבעל סיפור. אבל כל אחד מאלו בנפרד יהיה חסר. יש צורך בשני הדברים גם יחד.
בשירה המפורסם של זלדה, "לכל איש יש שם", מקבל כל אדם שם מפרקים שונים בחייו: מנוף היותו, מהאנשים סביבו, מעונות השנה, מאלוהים וממותו. הסיפור יוצק משמעות לשם, ואילו השם של האדם הופך את הסיפור לבעל ערך.
אנו בימי מלחמה קשים שבהם השמות והסיפורים של הנופלים בקרב העומדים על משמר ארצינו עולים על מסכים וחודרים אל הנשמה. וכן החטופות והחטופים, שלכל אחד ואחת יש שם וסיפור, שבלעדיהם הם היו לנו רק אחד מכמה.
פרשתנו ממחישה, במסגור שצויין לעיל, כמה חשוב להכיר בשם, וכמה חשוב להכיר בסיפור של כל אחד ואחת. שנדע ימים טובים, ונזכה לראות את כולם חוזרים הביתה בשלום, ומוסיפים לשמם עוד פרקים משמחים בסיפור חייהם.
שבת שלום.
קובי שטיין, קבוצת יבנה