רציתי לומר תודה. חודש אחרי הסדנה ורגעים של קרבה וחוויה משותפת אמיתית, עדיין
נצורים בליבנו ובקרבה שביננו. תודה על האפשרות האמיתית לפגוש
האחת את השנייה ולהתבונן באמת על הצרכים האמיתיים, על הבקשות שעומדות מאחורי הכעס,
עצב וגם שמחה או בקשה לרגע של מחשבה. במסגרת אחת הסדנאות בה דיברנו
על הצורך בתקשורת, בקשר, בשיח, לימדה אותי הבת שלי שלפעמים היא צריכה את ההפך, היא
צריכה מרחב, לא לאורך זמן אבל רגע מרחב לחשוב בעצמה ולעבד את הרצונות שלה.
בסדנה אחרת היא לפתע כעסה, כי לא הסתדר לה משהוא בתהליך הליבוד מוציא ממנה כעס ולי היה את הפנאי להתבונן בכעס, לא לכעוס איתה או עליה שהיא התפרצה עלי, לחבק אותה ולהבין שהכעס שלה. היא צריכה
רגע לעצמה ואז איתי להבין מה הכעיס. בבית כנראה כבר הייתי מגיבה ועוצרת אותה, שלא תוציא עלי את הכעס שלה.