התמקדות היא טכניקה, והיא פילוסופיה. אבל בגוף שלי היא קודם כל מרגישה כמו אי.

התמקדות היא מקום שתמיד אפשר ללכת אליו, היא כלי זמין לעבודה, בכל זמן ובכל נושא. בחיי היומיום אני מוצאת את עצמי אומרת משפט קבוע—

"אני צריכה להתמקד על זה." אם אני תקועה, אם אני רוצה לעשות תנועה בעולם, אם אני מבולבלת או מוצפת רגשית ממשהו יש לי ידיעה שבתוך כל זה יש לי אי. 

שיטת ההתמקדות נוצרה בעקבות מחקר רב משתתפים שערכו יוג'ין ג'נדלין (אבי ההתמקדות)

וקארל רוג'רס (מאבות הפסיכותרפיה ההומניסטית). מטרת המחקר הייתה לבחון מהם הגורמים המשפיעים על שינוי בטיפול, ותוצאותיו היו מפתיעות. עלה ממנו שהדבר שמשפיע על שינוי בטיפול איננו שיטת הטיפול, וגם לא המטפל או נושאי הטיפול אלא דווקא המטופל עצמו: המטופלים שהצליחו להיעזר בטיפול חלקו מאפיינים משותפים — כולם התייחסו בטיפול לתחושות גופניות לא ברורות ומעורפלות וחיפשו להן מילים ומשמעות. הם האטו את קצב הדיבור והיו לא ברורים עד שמצאו תיאור מדויק לחוויה הגופנית. לעומת זאת, דווקא אצל המטופלים הרהוטים והחדים יותר נצפתה פחות הצלחה טיפולית.

ג'נדלין כינה את התחושה הגופנית המופיעה בקשר לסיטואציה, אירוע או אדם מסוים "תחושה מורגשת," והגדיר סדרת צעדים שיאפשרו גם למי שאינו עושה זאת בטבעיות להשתמש בטכניקה שלו ולהרוויח מטיפול. לתהליך הזה ולמה שהוא מביא עמו קוראים "התמקדות". התהליך עצמו נעשה בזוג, כאשר המתמקד הוא מי שעובר את התהליך ובן זוגו מלווה אותו בהקשבה.