פמיניזם ודרכי המאבק

אנחנו שמחות לתת במה לדברים החשובים ומעוררי ההשראה שנאמרו בכינוס הפמיניסטי-אקטיביסטי:

פמיניזם ודרכי המאבק לשינוי יחסי הכוחות המגדריים

ב 1.11.2017 התקיים בבית "הגדה השמאלית" ערב מרתק שבמרכזו פאנל ודיון פתוח בנושא

פמיניזמים ודרכי המאבק לשינוי יחסי הכוח המגדריים.

אילו סוגיות נמצאות בלב המאבק הפמיניסטי כיום? מה אינו בלב המאבק הפמיניסטי וצריך היה להיות? אילו נושאים נתונים בוויכוח בין זרמים פמיניסטיים שונים?

הדוברות:

חדוה ישכר, עיתונאית פמיניסטית. עורכת דוקומנטרית ב״קול ישראל״ בעבר, פובליציסטית, פעילה נגד הכיבוש וב״קו לעובד״. ספרה האחרון, "צומת יולי 1985 - הרהור פמיניסטי בעקבות תכנית החירום לייצוב המשק", ראה אור בקיץ שעבר בהוצאת פרדס.

נורית חג'ג', פעילת שלום, מנחה קבוצות נשים ומפתחת תכניות הדרכה במפגשים בינאישיים ופוליטיים.

פרופ' אורלי בנימין, המחלקה לסוציולוגיה והתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, חברת הקואליציה להעסקה ישירה.
פרופ' דפנה הקר, התכנית ללימודי נשים ומגדר והפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.

מוזמנות/ים לצפות בתיעוד המצולם של הערב או לקרוא את הטקסטים (חלקם מתומללים) של הדוברות

הפאנל בוידאו

לצפייה

חדוה ישכר

על חידוש הזיקה בין פמיניזם לסוציאליזם

אנסה לטעון כי הפרויקט הפמיניסטי החשוב ביותר שלנו כיום הוא הקמת כוח פוליטי, שמאלי, פמיניסטי, רב-מגדרי, שיפעל להחלפת המשטר הניאו-ליברלי במשטר דמוקרטי וסוציאליסטי. זה יקח זמן, זה ידרוש השקעה גדולה מצדנו, אבל יש לנו בסיס מרשים של פעילות ופעילים פוליטיים וחברתיים שיכולות ויכולים להניע מהלכים לשינוי, אם נשים את פוליטיקת הזהויות בין סוגריים ונתאחד למאבק מעמדי על בסיסה של הכרה סולידרית במאבקי מגדר, גזע, דת, שפה, אתניות ולאומיות.

בתולדות הגל השני של הפמיניזם בשנות ה-60 וראשית ה-70 של המאה ה-20 שמור לרעיונות אנרכו-סוציאליסטיים רדיקליים מקום מיוחד. לאקטיביסטיות של התנועה לשחרור האשה היה ברור, כפי שכתבה ברברה ארנרייך, ש"פמיניזם סוציאליסטי הוא המסקנה האחרונה שכל אשה בחברה קפיטליסטית מגיעה אליה בהכרח מתוך ניסיונה בעבודה, מתשלומי החשבונות, היחסים עם בני זוג, חינוך הילדים, עבודות הבית, המראה החיצוני, אי ההקשבה לקולנו". פמיניזם ומרקסיזם, טענה ארנרייך, קרובים ברוחם כרעיונות ותנועות שאינם רק מבקרים את המציאות אלא גם פועלים כדי לשנות אותה.

במרכז החזון הפמיניסטי הועמדה העבודה תמורת שכר כמפתח למימוש עצמי ולעצמאות כלכלית לכלל הנשים. כנגד החזון האוניברסלי הזה טענו פעילות והוגות אפריקאיות-אמריקאיות שפמיניסטיות לבנות פריווילגיות הופכות את בעיותיהן שלהן לנושאים מרכזיים בסדר היום הפמיניסטי, ואינן מייצגות אלא את עצמן. הן תבעו, כפי שכתבה בל הוקס, שינוי יסודי במבנה התנועה הקיים. שאלת הייצוג קיבלה מעמד מרכזי בדיון על ההייררכיה המעמדית הפנים-תנועתית, וקידמה את פוליטיקת הזהויות שנשענה על תיאוריות פוסט-קולוניאליות ורב תרבותיות.

לא במקרה צמחה פוליטיקת הזהויות בעידן הניאו-ליברלי ומצאה בו שותף מסביר פנים. לאחר משבר הקפיטליזם ב-2008, טענו הוגות פמיניסטיות כננסי פרייזר והסתר אייזנשטיין שהניאו-ליברליזם השתמש ברעיונות פמיניסטיים על קידום נשים בשוק העבודה ושוויון מגדרי כדי לנצל את כוח העבודה הנשי הגלובלי, להחליש את כלכלת הייצור במערב, ולרסק את ארגוני העובדים והעובדות. ואולם באותו רגע היסטורי שבו היה צריך להשקיע מאמצים בביקורת הכלכלה הפוליטית, עסקו פמיניסטיות רדיקליות בביקורת התרבות, תוך זניחת האקטיביזם הפוליטי, ואמצו את פוליטיקת הזהויות שהחליפה את הדיון המעמדי והדיחה אותו לשולי השיח הפמיניסטי הרדיקלי.

לריסוק העבודה המאורגנת המהווה עיקרון מנחה ברעיון הניאו-ליברלי, היתה השלכה גורלית על תנועות ומפלגות השמאל הפוליטי הנסמכות על סולידריות חברתית כדי להתקיים כשיטה פוליטית. ואמנם, יש זיקה ברורה בין היחלשות מפלגות השמאל במערב החל בשנות ה-70, לפגיעה באיגודים המקצועיים שהבטיחו להן בסיס אלקטורלי יציב. ואיננו צריכות לחפש דוגמאות מעבר לים. גם בישראל החלה למעשה קריסת השמאל הפוליטי עם החלשת ההסתדרות על ידי הפרדתה ב-1994 מקופת החולים הכללית, בחסות ממשלת שמאל, לכאורה. כיום אנחנו עדות לתהליך המוביל משלב ריסוקן של מפלגות השמאל אל השלב הבא בסדר היום הניאו-ליברלי, שהוא פירוק הסדר הפוליטי והחברתי הסוציאל-דמוקרטי שעוצב במערב לאחר 1945. המאבק על זכויות עובדות ועובדים, או על צדק כלכלי, חורג כיום ממאבק על מעמדנו בשוק העבודה ועל צדק כלכלי לנשים. הוא קיבל ממדים של מלחמה על דמות החברה ועל אופי המדינה. על הדמוקרטיה הפתוחה עצמה.

עם כל זאת, אני סבורה שהמצב הנוכחי, הפוסט ניאו-ליברלי, שבהגות הפוליטית והכלכלית העכשווית הוא מתואר כתקופת משבר מתמשך שאיננה ניתנת לחיזוי או לשליטה, מזמן לנו רגע היסטורי אולי חד-פעמי להיערכות לקראת מאבק מעמדי בלתי מתפשר למען שינוי פוליטי מהפכני. השאלה איזה עולם נקבל בעידן שלאחר הקפיטליזם, ואיזו אלטרנטיבה ראוי שנציע, איננה כלכלית בלבד, אלא חברתית ופוליטית. היא מחייבת מחשבה שמאלית מחודשת, שמבטה מופנה אל לב המאה ה-21, כדי שלא נמצא את עצמנו בקרוב בעולם שנשלט על ידי תנועות ימין שמרני, לאומני ופופוליסטי. זה רע לעולם, רע מאוד לנשים ומכה אנושה להישגי הפמיניזם. אולם שעה שהזרם המתקדם במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, ומפלגת הלייבור הבריטית, מתעוררים לפעילות אופוזציונית נמרצת, במטרה לבנות אלטרנטיבה פוליטית לימין השמרני או הפופוליסטי, הזירה הפוליטית הישראלית משמשת מצע פורה לצמיחת ימין לאומני ודתי, ואילו האופק הפוליטי השמאלי נותר ריק מכל בדל של התארגנות משמעותית.

בניגוד לשנות ה-70 שבהן שתק הקול הפמיניסטי לנוכח המהפכה הניאו-ליברלית, קולות פמיניסטיים ביקורתיים נשמעים כיום מעל במות ציבוריות ותקשורתיות, ויש לפמיניסטיות בישראל נוכחות בולטת בארגוני החברה האזרחית וברשתות החברתיות. ארגונים יש רבים, אך אין תנועת נשים פמיניסטית רחבה שלא יהיה אפשר להתעלם מנוכחותה בשטח הפוליטי. ואני תוהה, מי תהיה, ומתי תקום זו שלא תחשוש לענות על שאלת הייצוג המפלגת בתשובה: אני! ואנחנו יחד. כל השסעים, הפלגים, הקצוות, היריבויות ההיסטוריות והחיבורים הרעיוניים החדשים שנוצרו באוהלי המחאה החברתית, תחת מנהיגות מוסכמת (ואפשר להסכים), נציע אלטרנטיבה פוליטית חדשה, נצטרף לכוח פוליטי שמאלי, נגדיל את סיכויי ההתקבלות הציבורית שלנו, ונחולל את המהפך המיוחל.

נורית חג'ג'

מרגש לראות פה הרבה גברים, כי בד"כ בדיונים בהם העיסוק הוא בפמיניזם, נשים, בד"כ אני רואה רק נשים. מרענן ביותר. כשהזמינו אותי לפאנל וכשאמרו לי מי הדוברות, אז אמרתי: מה אתם מזמינים אותי? אני מסכימה איתן. אז אני לא מסכימה, אבל, כי אמרתי, אני באה, הן חברות ואנחנו רגילות ואמרתי איך לפחות אני חיה במחשבה שאנחנו כל הזמן צריכות לריב ולהתווכח. מה זאת אומרת שאנחנו סתם נקיים דיון? או שאולי אנחנו מסכימות? אז קודם כל אני אגיד משהו שאני לא מסכימה ואז אני אגיד מה שתכננתי להגיד, אני חושבת שהדבר הזה להפוך את הפוליטיקה של זהויות זה כמו להגיד פוליטיקה של זהויות זה כמו אופיום להמונים. אני, שאני מאמינה בפוליטיקה של זהויות, כאילו אני מרגישה מותקפת כמי שאינה רואה נכוחה את המציאות כמו שהיא ואנחנו לא מבינות וכמעט הרגשתי מואשמת בקפיטליזם, זה הרגיש לי כאילו, אז לא. אז אני חושבת שדווקא למחשבה של זהויות בתוך ישראל יש משמעות קריטית להבנת המציאות ושינוי המציאות זה בעיני הבסיס לכל דבר ולא במקום היכולת שלנו להבין פערים מעמדיים או את ההקשרים שקשורים למעמד בתוך חברה, זה לא במקום, לדעתי זה הרבה יותר מרחיב כי זה מאפשר לראות עוד רבדים שהגישות המעמדיות לא ראו וההיפך, מהבחינה הזאת, אז אוקיי, אם ישאלו אותי אח"כ על זה אז אני אגיד ואני רוצה לדבר על מה שתכננתי לדבר. קודם כל אני רוצה להגיד משהו על התנועה הפמיניסטית ואח"כ על החוויה שלי שאני עובדת עם נשים וכל מיני הרהורים שקשורים לדבר הזה שנקרא האישי הוא הפוליטי, אז קודם כל אני מסתכלת על הדבר הזה, אם יש דבר כזה התנועה הפמיניסטית, אבל כן, ההתרחשות בזירה הפמיניסטית, אז אני רוצה לציין מה שאני מקווה שבסוף יקרה, אני חושבת שיש איזושהי תנועה ואני אדגים אותה, אחת שבין ייחוד לבין חיבור, אני רואה מצד אחד רצון מאוד עז של חלקים שבעצם מייצר איזה מין, הרבה פעמים אלה שרוצות לתקוף את זה, אז יגידו שהן טהרניות ודיוק מאוד חד כלפי סוגיות, לבין תנועה ש"נשים עושות שלום" לדוגמה, מסמלות אותה במובן הכי עמוק כרגע של איזשהו ניסיון לחבר ולחבר בין קבוצות ולהגיד: למרות הכל, למרות כל השוני בינינו, יש משהו שאנחנו יכולות לשתף איתו פעולה וגם קיים בכל מיני, אנחנו אומרות עכשו בקמפיין של נשים לרשויות מקומיות, יש המון ניסיונות כאלה לחבר, ניסיונות מאוד מאוד מורכבים ולא פשוטים, אבל אני רואה את זה כסוג של תנועה. דבר נוסף שאני רואה סוג של תנועה, זה בין שאלות מיקרו ברמה המאוד, לא מיקרו במובן שאני מקטינה, אלא שאלות שבאמת לוקחות אותנו לסוגיות מאוד פרטיות ולכאורה קטנות לבין עיסוק בשאלות המקרו כמו שבמקרה הזה באיזשהו מקום, חדווה-את, הצגת את זה. שאלות המקרו שהן בעצם עיסוק בשאלות הגדולות כמו של קפיטליזם, ליברליזם והדבר הגדול הזה, אני חושבת שגם שם יש איזושהי תנועה, אני אחזור על זה אח"כ במה שאני ארצה לטעון ב"אישי הוא הפוליטי". אני חושבת שיש תנועה נוספת בין הפוליטי והפוליטיקה לבין ציניות ואפילו איזושהי דחייה שלה פוליטיקה, התנועה הזאת, אני רואה אותה באיזשהו ניסיון של קבוצות פמיניסטיות, כמו שנתתי דוגמה, בואו נהיה ברשויות, בואו נתמודד, בואו נלך לכנסת, לבין קבוצות שאת יושבת שם ואותי לפחות ממש אפילו מדאיג, הבחילה שנשים חשות כלפי פוליטיקאיות, ההשתתפות בתוך הדבר הזה.

אני לא אוהבת את זה ברמה האישית כיא ני חושבת שזה מסוכן, הדחייה הזאת של המערכת הזאת, גם בגלל שאני קצת השתתפתי בזה אבל גם, גם אם אני עוד משתתפת, אני רוצה שנשים ישתתפו. דבר נוסף שאני רואה, איזושהי תנועה בין, וכל דבר כזה כשאני אומרת תנועה, זה גם משהו שקורה וגם משהו שמדאיג, בין אני אקרא לזה מקצועיות, בין התמקצעות לבין איזושהי תחושה של עממיות או פילוג עממי. ומצד אחד אני רואה המון וגם חלק בזה שהמון ארגונים הפכו להיות מאוד משפטיים, זאת אורמת וגם הטענות וגם סוג הפעולה וכו', עורכות דין ונשות מקצוע לבין עממיות ואני חושבת שזה, אני רואה בזה גם איזושהי תנועה, כי כשאני נמצאת, אני פעילה בהרבה דברים ונמצאת בהרבה ישיבות וכשאני רואה חלוקה: עכשו יהיה צוות משפטי, צוות תקשורת ואני רואה תהליך כאילו המערכת הזאת אמרוה להיות יותר ויותר מקצועית ושם יימצא הפתרון ועממיות ____אז בסדר, יהיו נשים שיגיעו להפגנות, אבל זה לא מה שיעשה את ההבדל.

דבר נוסף שאני רואה זה כבר מרמה אחרת, שאני רואה בכל התנועה הפמיניסטית, שוב, בקבוצות שאני משתתפת, אני רואה איזושהי מבוכה של רצון כן שיהיה איזשהו מגוון, אני קוראת לזה התשוקה לשטח, זה דבר שקיים בכל קבוצה, איזשהו רצון לפגוש את האישה מבפנים, משכונה ד', ד' זה כמעט בכל מקום, זה לא משהו, שכונות מצוקה, הרצון האמיתי הזה: למה הן לא איתנו? איך נגיע אליהן? איך נוכל לדבר? מה סדר היום שלהן? וכו' ויחד עם זה, זה רצון לדעת ולשמוע ולראות אבל משהו שעדיין-עדיין נמצא נורא-נורא רחוק וגם מאוד-מאוד גדול, זאת אורמת אנחנו עדיין לא מצליחות לעשות את הדבר הזה, את הדבר הזה, שזה אומר למה הן לא איתנו, שיצטרפו אלינו.

אז אפרופו, אני ממש חייבת הערה בעניין הזה של הפוליטיקה של זהויות, יש איזה הרצאה שאני נורא אוהבת לעשות והרבה פעמים זה מסביר למה הן לא באות ואולי מסביר גם למה אנחנו לא מבינות אותן, זה בסופו של דבר כולנו, לאו דווקא בוחרות לפעול פעולה פוליטית מתוך הזהות, אני קוראת לכך הזהות שקובעת את סדר היום, זאת אומרת רובנו, יש לנו הפרדה בדבר הזה. יש מעטות שבעצם הזהות שקובעת לה את סדר היום, היא הזהות שדרכה היא באה לעולם וזוהי הזהות שדרכה הן בוחרות לפעול, כל אחתְ פה שיכול לחשוב על זה ובד"כ אנחנו מסתכלות על האחרות ורוצות לטעון איך זה שהן בעצם לא פועלות פוליטית עם הזהות שקובעת, התימניות, אז למה הן לא מצביעות למפלגה שתתן לכן, אבל גם אנחנו לא עושות את זה, גם אנחנו בעצם עם האג'נדה שלנו, סדר היום שלנו, זה סדר היום שדרכו אנחנו בוחרות לפעול, אז תסתכלו עלינו כאימהות, כבנות להורים מבוגרים, המון דברים שהם בסדר היום שלנו, אז אולי לאו דוקא עוני, אבל גם זה לא בדיוק. לפעול בכיוון הזה, אס החלק הזה לא קיים רק שם וברגע שאנחנו יכולות להבין את זה, אז אני חושבת שזה גם יכול אולי לפתוח משהו. נסתכל על עצמנו ועל האחרות באותם כלים מחשבתיים. מה נראה לי שכדאי היה בתוך כל הדבר הזה, הכיוון הנכון יותר, אני חושבת שהכיוון הנכון יותר זה לוותר על הציניות לטובת הפוליטי, להגיע לאיזשהו איזון בין העממיות למקצועיות. אני חשובת שבעת הזאת החיבור הוא הכרחי והדבר הזה, אני מסתכלת על כל מיני נימוקים של אנשים ונשים ואני אומרת באיזשהו מובן זה גם לוקסוס להיות במקום הזה של לא: המפקדים למען הביטחון, לא, אני לא יכולה להיות שם, או ההיא מדברת, ההוא מדבר, אז בסדר, אני מבינה שיש אתגר בדבר הזה, אבל אני מרגישה שהיום לתוך המציאות שאנחנו חיות בה, היא מציאות גם כלכלית וגם חברתית וגם בטחונית שנדרשת פעולה, אז יכול להיות שבעת הזאת רק אפשר לחזור לשאר המלחמות או לא למלחמות, אפשר לוותר על חלק מהייחוד. אני אגיד משהו על האישי והפוליטי ואז אני אגיד משהו על המיקרו והמקרו, אוקיי, אז זה הדבר השני, זה משהו על התנועה הזאת שבין האישי לבין הפוליטי. אני כמנחת קבוצות, זה סגנון העבודה שלי, ופיתחתי מערכים שלמים, אני חושבת שאני עושה את זה ממש טוב, על העבודה בין האישי לבין הפוליטי והמעבר הזה שבעצם בא ואומר, יש על זה כל מיני פרשנויות, אני רוצה להביא פרשנות אחת שאומרת בעצם לקבוצת נשים שיושבת יחד שעשו את זה עשרות נשים לפניה שאומרת: תקשיבו, בואו נשתף במה שקורה לנו ונשמע אחת ועוד אחת, דבר ראשון שאנחנו נגלה, שכמעט כל סיפור של אישה בחדר, אנחנו יודעות על מה היא מדברת ושבעצם השיתוף הזה, א', יש בו עוצמה ודבר שני אנחנו באות ואומרות, או אני באה ואומרת: תקשיבי, זה מה שקרה לך, זה שאת עומדת ברחוב, זה שעשו לך ככה, זה שאת ביקשת מעט כסף כשבאת למעסיק, זה לא רק את, יש פה איזו מערכת שלמה מובנית, בואי תסתכלי על המערכת, בואי תעברי מפרקטיקות של הישרדות למדיניות, את אורמת ברגע שהמדיניות תשתנה, גם חייך ישתנו, וכאן אני רוצה לסמן בעייה שהיא קורית ברמת הקבוצה ואני חשובת שגם ברמה של הפמיניזם באופן כללי, שאני מאוד מאוד מאמינה בזה אבל אני חושבת שקצת אנחנו נשארות באישי ואנחנו מתקשות לעבור לפוליטי.

וקודם כל יש משהו מאוד מרגש וגם משאיר אותנו הרבה פעמים בתוך הכאב, זאת אומרת המעבר הזה הוא קשה גם בתוך הקבוצה, אבל אני אומרת שגם בתוך כל השדה הזה של הפוליטי במובן הזה של איפה הזירה של השינוי והרבה פעמים גם נשים נורא רוצות שאני אגיד להן, אתן יכולות להשתנות, כי יש מלא מלא סדנאות שתורמות להן, אם תעשי כך וכך, תלמדי להציג את עצמך-תצליחי, ואני אומרת: לא, לא. אולי, כאילו זה יעזור, אבל אם לא יהיו מנגנונים שיאפשרו לך להשיג את הדברים, אז זה לא מספיק שתדעי להציג את עצמך ונשים- זה נורא מייאש אותן ואני אומרת את זה ברמה של אנחנו רוצות לחבר נשים ביניהן. מה אנחנו אומרות לשנים האלה? אנחנו מציעות להן משהו נורא מתסכל, אני באה ואומרת להן: תקשיבו, זה המצב ומה שאנחנו צריכות לעשות זה להשפיע על המדיניות ועל הכלכלה ועל החברה ועל שיטת המיסוי ועל מחיר הקרקע, קודם כל זה דברים נורא נורא גדולים לרוב הנשים, לא שאני מזלזלת בהן חו"ח, אבל זה דברים נורא גדולים ויחד עם הציניות הזאת, כל הדברים מתחברים יחד עם הציניות כלפי הפוליטי, והזירה הזאת שרוב הנשים לא רוצות להיות בה, אז בעצם אני לא משאירה מספיק כלים לאותה אישה בעצם לפעול. כשאני לוקחת ממנה ואני אפילו מייאשת אותה ואני אומרת לה: עובדים עלייך כשאומרים לך תעשי כך וכך מצד אחד, מצד שני, הדבר הנורא נורא גדול והמעבר הזה שאמרנו האישי הוא הפוליטי, זה יכול להיות שמה שאנחנו צריכים לעבור , זה לסדר הפוליטי ולראות מה אישי בתוך הפוליטי. באישי הוא הפוליטי הזה, פתאום חשבתי על זה גם שהאישי הוא תמיד נורא ענוג ונשי, אנחנו נורא אישיות ורגשיות וכו' ובטח אם אנחנו גם מזרחיות והפוליטי הוא הגברי, אז הדבר הזה עוד יותר. אז איך אנחנו עושות את המעבר הזה לנשים פרטיות, גם ברמה הקבוצתית וגם ברמה של הזירה הכללית, שנשים יתעסקו יותר בדברים האלה כדי להביא לשינוי מקרו שזה מה שאותי מעניין בחברה הישראלית.

פרופ' אורלי בנימין

הדברים שאציג כאן מאד מתחברים לדברים שחדוה אמרה וגם לדברים שנורית אמרה, ואני רוצה לנסות להציע איזשהו קשר ביניהן, באמצעות אמירה כללית המציגה את הביקורת של מספר פמיניסטיות מובילות כיום מעבירות על תנועת הנשים. הביקורת רואה את תנועת הנשים כמי ששיתפה פעולה עם הנאו-ליברליזם, ואיפשרה לו לנצל את השפה הפמיניסטית כדי לפגוע בנשים. אני חושבת שחשוב לנו להבין את הרעיון הזה. זה רעיון שקודם גם על ידי Esther Eisenstein בספרה Feminism Seduced וגם Nancy Fraser שמצביעה על הנטייה של תנועת הנשים להפנות גב למה שקוראים social protectionism משמע, מוגנות חברתית. תנועת הנשים מוצגת על ידה כמי שלקחה קו מאד אינידיבידואליסטי מאד קשור להצלחה אישית, לשינוי אישי, "איך אני אטפס גבוה יותר, חזק יותר, אני אצליח, אני אגן על עצמי". הדגש על העצמה אישית איפשר בשוליים השתתפות מסויימת גם בהעצמה של נשים אחרות, אבל הפרספקטיבה הדומיננטית היא בעיקרה אינידיבידואליסטית. אני לא אוהבת את הביקורת הזו נגד תנועת הנשים כי היא מחמיצה את הריבוי בתוכה ואת הפעולה של נשים בכיוונים שונים, ובמיוחד קידום האפשרות שלנו לדבר על אלימות סביבנו, האלימות שבתוכנו, זכרונות האלימות וסכנת האלימות שהגוף שלנו חשוף אליה בכל מרחב, ומבחינה זו חשוב מאד שלא נוותר על פוליטיקת הזהויות ולא נוותר על הגוף שלנו כמו שהוא מובנה בתוך העולם הציבורי ועובר הפחתת ערך בתוכו, באופן שאינו תלוי במיקום החברתי שבו אנחנו נמצאות. בכדי לבאר שוב את הטענה ואת הביקורת נאמר כך: כאשר תנועת הנשים משתפת פעולה עם ארגונים שונים, כמו למשל האיחוד האירופי, והאיחוד האירופי לוקח על עצמו לחוקק הנחיות הנקראות equality duties כלומר, מה שארגונים צריכים לעשות כדי לקדם את השוויון המגדרי, פעולתה זו היא רבת ערך. בה בעת, כאשר מקדמים את השוויון המגדרי, קבוצה אדירה של נשים נשארת מודרת. מדוע? כי אותו שוויון מגדרי שהאיחוד האירופי יכול לקדם, לא נוגע לאותה קבוצה. מי היא אותה קבוצה חברתית? המועסקות בעיסוקי הטיפול והשירות שהן לעיתים קרובות נמנות על קטגוריות מודרות. למשל מהגרות. כלומר, כל אותן נשים שעבורן הטיפול, ההתייחסות ל'אחר/ת' ולצרכיו או צרכיה, היא חלק מחיי היומיום שלהם. אלו הן נשים, אם נחזור לדבריה של נורית, ש'אנחנו' (הפמיניסטיות) לא מגיעות אליהן: הן גרות בשכונות פריפריאליות, ונוסעות כל יום שלוש שעות לעבודה ועוברות באמצע היום בין מקומות עבודה, בלי שישלמו להן על זמן הנסיעה, והן עסוקות מדי בכדי להשתתף בפעילויות שאנחנו מארגנות, גם כשאנחנו כן מגיעות לסביבות המגורים שלהן. הנקודה החשובה היא שכאשר אנחנו כפמיניסטיות משתפות פעולה עם השיח הממוקד בשוויון מגדרי, אנחנו משאירות אותן בחוץ.

בנקודה הזו עולה השאלה, מהי אלטרנטיבה שתאפשר לנו מצד אחד להמשיך ולקדם יותר שוויון במונחים שכבר התבססו כלגיטימיים, ולא פחות מזה, אפשר לנו להפר את ולערער על ההדרה השיטתית של הנשים והגברים שעסוקים בחיי היומיום שלהם בטיפול, חלק בשכר, חלק שלא בשכר, וחלק במצבים שנחשבים 'בשכר' אבל בפועל הם עבדות.

מה יכולה להיות אלטרנטיבה כזו? בבואנו לבחון אלטרנטיבות אפשריות, עלינו לזכור שהמצב הבסיסי של ההדרה, מיוצר על-ידי שיטה פוליטית שעניינה החדרת עקרונות השוק לכל המרחבים של הטיפול והשירות. עקרונות השוק הם התחרות, הרווחיות, היעילות, והניהוליות כלומר ההתמקדות במדידה והערכה באופן המחשיב את מה שמדיד כמותית לקריטריון היחיד לערך של הפעולה/השירות. כדי להעמיד אלטרנטיבה לתפיסה הזו שהיא ההגמונית, עלינו לאתר את הסדקים, לאתר את המקומות שבהם מבני ההצדקה של השיטה ההגמונית, לא עובדים. איפה הם לא עובדים? הם לא עובדים בהקשרים של הטיפול. כשאנחנו רואות את ההתדרדרות באיכות של הרבה מאד שירותים חברתיים, בין כשהם ניתנים באופן ציבורי ובין כשהם ניתנים באופן פרטי, אנחנו מבינות שמשהו לא עובד כשבעת ובעונה אחת, אנחנו ניצבות בפני הסדקים בלגיטימציה של השיטה הניהולית ההגמונית. ולא רק אנחנו מבינות שמשהו לא עובד. הנה ספרה של ג'ואן טרונטו, המוכרת לנו מהפרוייקט שלה על האתיקה של הטיפול. ספר זה מאד חשוב לנו – שמו Caring Democracy. איך אתן מציעות לתרגם את זה? אני מציעה לתרגם את לא כ'דמוקרטיה מטפלת' אלא 'הדמוקרטיה שלצידך'. איך אנחנו, שואלת ג'ואן טרונטו, איך נשתמש בסדקים של הלגיטימציה של השיטה הכלכלית העכשווית, ונרחיב אותם, כדי לייצר סדר חברתי שהוא לא רק דמוקרטי, אלא הוא דמוקרטי ומתייצב לצידנו. מתייצב לצידנו בכל הקשרי החיים, בכל מצבי הפגיעות שלנו, בכל תקופות הגיל ובכל הטווח הרחב של המצבים שבהם אנחנו מוצאות את עצמנו נזקקות לטיפול ומתגייסות לטיפול. לדעתה, חברות דמוקרטיות בנות זמננו, נכשלות באחת המשימות המרכזיות בחברה – הרי היא משימת הטיפול/ההתייחסות/המחוייבות כלפי האזרח. צמיחתה של אזרחות השוק, זו המתבססת על חוזה אזרחי התובע מהאזרחים לשלם מכיסם עבור זכויות חברתיות בסיסיות כגון דיור, בריאות וחינוך, חושפת אזרחיותים, עובדותים ותושבותים לדוקטרינת השירותים הזולים. השירותים הזולים הופכים למוקד העיקרי של ההתנהלות המדינתית ויוצרים גרעון טיפולי וגרעון דמוקרטי. משנתה של ג'ואן טרונטו היא הזדמנות לשקם הן את הדמוקרטיה, הן את מרחבי הטיפול והן את מעמדן של הנשים הנפגעות מאד על-ידי שני אלו. לדעתה שיקום כזה מחייב חשיבה מחדש על האופן בו החברה הדמוקרטית מארגנת את מחוייבויות הטיפול שלה, הן אלו המתקיימות בתוך הבית והן אלו המתקיימות כחלק מהשירותים החברתיים. היא בהחלט רואה שההסתגלות לרעיון כזה לא תהיה קלה בהינתן הדומיננטיות של פרקטיקות המדיניות הנאו-ליברליות והאופן שבו הטיפול בעצמו עלול להיות בעייתי לדמוקרטיה – בהשענותו על יחסים שהם בלעדיים ולא שוויוניים. תהליך המעבר חייב להציב במרכז המשא ומתן את היחסים בין אלו הנותנות ונותנים את הטיפול ואלו המקבלות ומקבלים את הטיפול. מילים אחרות טרונטו קוראת לתבנית חדשה של אזרחיותים פעילים שחלק מהשייכות שלהם למרחב הקהילתי שלהם בא לידי ביטוי בהשתתפות בתכנון של שירותי טיפול הוגנים. יתר על כן, טרונטו טוענת שהשוק החופשי יכול להיות בעל תרומה ביצירת אפשרויות בחירה בטיפול שיכולים להענות להעדפות ספציפיות – אבל רואה את התרומה הזו כרלוונטית רק במידה שאפשר להניח כניסה שוויונית לתוך השוק. כתוצאה ממעורבות אזרחית כזו בתכנון הטיפול, אופיו הדמוקרטי החדש של הארגון החברתי של הטיפול, יבטיח שירותי טיפול איכותיים יותר שהם גם אוניברסליים וגם רפלקסיביים. אוניברסליים במובן של נגישות לכל ורפלקסיביים במובן של היכולת לאמץ מודלים רגישים יותר של טיפול. כל זאת באמצעות השתתפותם של יותר אזרחיותים בתהליך קבלת ההחלטות. בדרך זו הדמוקרטיה המטפלת או 'הדמוקרטיה שלצידך' מבנים התחלקות בטיפול שמבוססת על הוגנות, על רמות גבוהות יותר של אמון, חרות ושוויון.

בכדי לממש את חזונה של טרונטו על "הדמוקרטיה שלצידך" יש להקים קואליציית טיפול טרנס־לאומית שמבוססת על בניית־גשרים ומשלבת מאמצים של כוחות חברתיים מגוונים. מאמץ כזה יהיה חייב להתבסס על קואליציות מהסוג שאוקונור תיארה כ׳מבנה־הזדמנויות־לפעולה-פוליטית׳ כמסגרת לפוליטיקה פמיניסטית. מבנה הזדמנויות כזה הוא בעצם קואליציה רחבה ששותפים בה כוחות חברתיים שהולכים וצוברים עוצמה בתקופה העכשווית ואלו הם: איגודי עובדים דמוקרטים שלוקחים על עצמם קידום של עובדות בעיסוקי השירות והטיפול; ארגונים פמיניסטיים הפועלים כספקי שירותים מבוססי חוזה או בשותפויות עם המגזר הציבורי; ארגוני נשים המובילים פוליטיקה אלטרנטיבית המוכנה להרחיב את המאבק לשוויון כך שיכוון גם למשרות איכותיות ושירותים איכותיים בתחום השירותים החברתיים; אקטיביסטיות/ים המובילות/ים את התנועה של אנשים עם מוגבלויות; סטודנטיות/ים וארגוני חברה אזרחית המכוונים להתנגדות לגלובליזציה; ארגונים של אזרחיות/ים שהם או משפחותיהם זקוקים לשירותים החברתיים; נשות/אנשי המערכת הפוליטית המכוונים להתנגדות לדוקטרינת השירותים הזולים; ולבסוף, והחשוב ביותר פקידות מדינתית המעורבת במכרוז ויודעת מבפנים על תהליכי הפחתת הערך של הידע הפרופסיונאלי המתרחשים בהפעלת השירותים ורואים את חובתם בהפצת הידע. בכדי להפעיל קואליציית טיפול כזו דרושים לנו בונות/ים גשרים וכן מומחים למקורות מימון ובמיוחד בנושא מקלטי המס, הטבות המס ושחיתויות נוספות בתחום ההתחמקות ממיסים.

פרופ' דפנה הקר

עתיד האנושות וגברים פמיניסטים

אני אבקש לטעון בזמן הקצר שיש לי שאם גברים לא ילמדו מגדר, לא יפתחו מודעות פמיניסטית ולא יקחו חלק אקטיבי בעשייה למען שוויון וצדק מגדריים – אנחנו נחיה במציאות שאולי לא תגיע לזו של "סיפורה של שפחה", אבל גם תהיה רחוקה מאד מהחזון של עולם שבו כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעצב את הביוגרפיה האישית, המשפחתית, והחברתית שלו או שלה, ללא קשר לשאלה אם נולדנו זכר או נקבה.

אני רוצה להתחיל מהודעת מסנג'ר שקבלתי בערב ראש השנה, מקבוצה חדשה שנקראת "אבות בכתום, מאבק האבות בישראל להורות שיוויונית ואחריות כלכלית משותפת לאחר גרושין". זו היתה ה"ברכה" שהם שלחו אלי לכבוד ראש השנה [שגיאות התחביר והכתיב הן של השולחים]:

-דפנה הקר. שנת 2018 תיחרט כשנת שינוי. שנה שבו תוכנעה המפלצת הפמיניסטית רדיקלית שאת אחת הנשים המסוכנות בתוכה. אנחנו נחזיר את השיויון כערך חברתי כשנדאג שנשים מסוכנות כמוך יועמדו לדין על הסתה ובגידה בערכי מדינתנו. השנה הזאת מחזירים את כל הזכויות הגבריות למורת רוחך. שנת 2018 עוקרים את הרוע הפמיניסתי של העמותות האירגונים הנשים ומכניסים טוב ואהבה. שנת 2018 זוהי שנת ההידוי שלך וכל חברותייך המסוכנות. אני שומע את צילצול המפתחות והסורגים שם מקומך עוכרת ישראל

זו רק דוגמא למה שנקרא בספרות המחקרית – הבקלאש – תגובת הנגד של חלק מהגברים להישגי התנועה הפמיניסטית. דוגמא "קצת" יותר ידועה, היא בחירתו של טראמפ על פני הילרי קלינטון, חרף היותו מיזוגן ידוע.

אז יש כאלה שמסיקות מהתבטאויות כאלה וממקרים שבהם אפילו גברים שמצהירים על עצמם שהם פמיניסטים מתגלים לפתע כגברים אלימים, שאין סיכוי לברית בין נשים לגברים במאבק למען חברה פמיניסטית. כך, למשל, פורסם בדף הפייסבוק הפמיניסטי "שולפת ציפורניים", לפני כמה שבועות [טקסט חלקי]:

"אנחנו אומרות בדף הזה הרבה זמן שאין כזה דבר "גבר פמיניסט", שיש ניגוד מובנה בין להיות המדכא ולהזדהות בזהות השחרור של הצד המדוכא. זה לא שגברים לא יכולים להלחם בפטריארכיה לצד נשים, זה אפילו רצוי. אבל אין דין "פמיניסט" כ"פמיניסטית". אחת הסיבות שזה מובנה, היא שגברים, נאורים ככל שינסו להיות, פועלים מתוך עולם של פריווילגיות, שהם צריכים ללמוד בתור בוגרים, אחרי שנים של שחייה בבריכה הזכה הזו, בכלל לזהות. לוותר על פריווילגיות זה לא משהו אפשרי - כשאתה גבר ואתה מדבר, פחות נכנסים לך לדברים, יותר מגייסים אותך למשרות, יותר מאמינים לך, אתה פחות מפחד ללכת ברחוב, אתה משתכר יותר, אתה זכאי לזכויות בדת ו בחוק, ועוד - שום כוונה טובה מצידך לא תשנה את המציאות הזו, עד שהמציאות עצמה תשתנה.

כפועל יוצא מזה, גם גברים שדוגלים בפמיניזם, אולי כאלה שהולכים עם חולצות "ככה נראה פמיניסט", או שאפילו מתוך קורקטיות פוליטית מוגברת משכילים לקרוא לעצמם "פרו-פמיניסטים" - יפעילו מנגנונים של דיכוי וינצלו פריווילגיות שלהם, גם מבלי משים.

ולפעמים בכוונה תחילה.

במרחבים פמיניסטים הגמוניים, גבר שמצהיר על עצמו כפמיניסט מיד זוכה לתשואות, ל"עוגיות פמיניסטיות", להכרה ואותות גבורה, שאף אישה פמיניסטית לא מקבלת, גם אם נותנת את דם חייה למטרה. כי זה כאילו מובן מאליו שנשים יילחמו על חירותן, וגברים יכולים סתם להנות מהפריווילגיות, ולכן מגיע להם, לא? ובכן - לא. זו סתם עוד דוגמה להאדרת גבריות ופריווילגיות גבריות. אבל תמיד יש גברים שניזונים מההאדרה הזו. ואני תמיד טוענת שמגברים כאלה צריך להיזהר במיוחד. כי אין כזה דבר כוח שלא מביא איתו ניצול. פשוט אין כזה דבר. וכשגברים (בעלי הכוח מלכתחילה) נוטלים לעצמם כוח מוגבר בפמיניזם - זה בפני עצמו אות לסכנה."

אז אני מסרבת להכנע הן לעמדה שאומרת שאקטיביזם גברי חייב להיות רק כזה שקורא לי פמינאצית, הן לעמדה שאין דבר כזה גבר פמיניסט. אני חושבת שלגברים יש אינטרס חזק להצטרף לתנועה הפמיניסטית, לא רק בכלל שזה הדבר המוסרי לעשות; אלא גם בגלל שגברים משלמים מחירים כבדים בגין הפטריארכיה. כשהבן שלי, שמוכשר מאד בריקוד, מסרב ללכת לחוג בלט "כי כולן בנות"; כשהקללה הכי נפוצה בבית ספר היא "הומו"; כשהחברים שלי לכתה נאלצו לשרת בצבא שלוש שנים בעוד הבנות שרתו רק שנתיים, ולסכן את החיים שלהם במלחמות; כשסטודנט אומר לי שהוא בכלל רצה ללמוד חינוך, אבל הלך ללמוד משפטים כי אמא שלו אמרה לו שאף אחת לא תרצה להתחתן עם מורה; כשרק 0.5% מהאבות שזכאים לחופשת לידה בישראל, מנצלים את האפשרות; כשקרוב ל-100% מהאסירים בבתי הסוהר הם גברים – ברור שלא רק נשים משלמות מחיר בגין ההבניות החברתיות הדיכוטומיות וההיררכיות של "גבר" ו"אשה".

אני חושבת שאחת הסיבות שהשיח הציבורי סביב גברים ופמיניזם הוא כל כך שטחי ומשטיח, היא בורות: גברים לא באים ללמוד לימודי מגדר, ולימודי מגדר לא פיתחו מספיק את חקר הגבריות.

מדהים כמה מעט אנחנו יודעים על גברים ועל גבריות בעידן הנוכחי, לרבות בישראל. לאחרונה ערכתי כרך של כתב העת 'עיוני משפט', שעסק בגבריות במשפט – ידעתי מראש שיהיה קשה מאד למצוא כותבים לכרך כזה – יש המון כתיבה על נשים ומשפט, וכמעט שום דבר על גברים במשפט. בכרך הזה, יש דוגמאות נפלאות לכמה מעניין לחקור את המפגש שבין משפט לבין גברויות: https://law.tau.ac.il/Law_Review/Volume39/?tab=2.

המחקר בעולם על גבריות, הגם שלא מספק, מלמד אותנו כמה דברים חשובים, בניהם:

-גבריות היא לא קטגוריה חברתית אחת; יש היררכיות בין גברים, ויש גברים שלא מוצאים את מקומם בסדר החברתי הקיים. באופן פרדוקסלי, למרות שגברים שייכים לקבוצה החברתית החזקה ונהנים מפריווילגיות מעצם היותם גברים, רבים מהם מרגישים מבולבלים וחסרי כח.

-אי אפשר להבין גבריות בלי להבין את ההצטלבות שלה עם מעמד, גזע, לאום, ועוד שיוכים חברתיים.

-למעשה, מסתבר שגברים עסוקים בלהרשים גברים אחרים, לא פחות מאשר הם עסוקים בלהרשים נשים. גבריות היא סטטוס שכל הזמן נמצא תחת איום – וגברים חייבים להוכיח כל הזמן שהם לא נשיים או הומואים, שהם לא לוזרים, שהם גבר גבר.

-העמידה הזו על המשמר של הוכחת ה"גבר גבר", והכשלון התדיר לעמוד בסטנדרטים של גבריות הגמונית, מתישים ומעוררים בנערים ובגברים תחושת של כשלון וזעם.

-בכלל, העולם הרגשי של גברים לא משהו – ויש בו מנעד מצומצם יחסית של רגשות וקושי משמעותי ממה שמכונה בספרות "אוריינות רגשית" – היכולת לבטא ולשיים רגשות.

-המחקר מראה לנו גם שגבריות היא לא רק מאפיין של בני אדם, אלא גם של מוסדות – מוסדות גבריים הם מוסדות ששמים במרכז תחרותיות ואינדיווידואליזם ומסרבים לראות בנו יצורים שמשוקעים ביחסים אנושיים וחברתיים. האקדמיה, למשל, היא מוסד גברי והשאלה איך צריכה להראות אוניברסיטה פמיניסטית שהיא שאלה גדולה.

אז למה גברים צריכים ללמוד מגדר ולמה לימודי מגדר צריכים לכלול מחקרים על גברים ועל גבריות?

-קודם כל כי זה מרתק

-שנית, כי זה חשוב מאד – כל העולם ממוגדר ואי אפשר להבין אותו בלי להבין גבריות, וגברים לא יכולים להבין את עצמם בלי לימודי מגדר

-שלישית, כי לטענתי, נשים עשו במאה וחמישים השנים האחרונות כמעט כל מה שהן יכולות כדי לקדם את החזון הפמיניסטי. גם אם רוב הנשים מתחילות במשפט "אני לא פמיניסטית, אבל"- בתפיסות ובמעשים שלהן הן בנות של התנועה הפמיניסטית – הן רוצות גם משפחה וגם עבודה בשכר; הן רוצות את הזכות לבחור ולהבחר; הן רוצות את הזכות על גופן ואת הזכות להתבטא ולממש את עצמן. אבל... אם אין להן בני זוג פמיניסטיים, אם אין להן בוסים פמיניסטים; אם אין להן מנהיגים פמיניסטים – אז יש גבול למה הן יכולות להשיג לבד או בתנועה פמיניסטית שרובה ככולה נשים.

עתיד האנושות תלוי בשאלה כמה גברים יבינו שמגדר זה לא רק עסק של נשים ושפמיניזם זה לכולם.