הורים, תלמידים ומורים יקרים,
לצערי, נאלצנו לקיים השנה את טקס יום הזכרון ליצחק רבין בריחוק חברתי. לצערי, ריחוק חברתי השנה אינו ביטוי לציון מרחק גיאוגרפי בלבד. החברה הישראלית מקוטבת כפי שלא הייתה מאז הרצח. כפי שלא הייתה כבר 25 שנה, עת נרצח ראש ממשלת ישראל בידי מתנקש בן עוולה. הרוצח פעל לבדו, היו שטענו. אלא שאנחנו היינו שם. אנחנו ראינו את ההפגנות בהן רבין הולבש בכאפייה. אנחנו שמענו את קריאות הבוגד, את הקריאות מוות לרבין ואת דין הרודף שהוצא עליו. רוצח ראש הממשלה לא פעל בחלל ריק. גם אם החליט על דעת עצמו לרצוח את רבין, ההסתה הפרועה מסביב דירבנה אותו למעשה. הפגנות הימין כנגד הסכמי אוסלו הלכו והתגברו ככל שפיגועי ההתאבדות הקשים של אותה תקופה הלכו והתגברו. לגיטימי. אלא שההפגנות היו רוויות בהסתה. ואני ואחרים טעינו לחשוב שהסתה לא מובילה למעשים.
מיד לאחר הרצח החברה הישראלית גינתה מכל הכיוונים את הרצח. אלא שבמובן מסויים הדבר מזכיר את המתרחש היום, רק בהיפוך - ההפגנות היום מגיעות מהכיוון השמאלי של המפה הפוליטית, ומספר פוליטיקאים וראשי המדינה שבעבר היו נגד רבין, מסיתים היום כנגד המפגינים. הסתה שיש מי שכבר מקשיבים לה – הפגיעות במפגינים מתרבות ומתעצמות. בינתיים משהו שנראה בשליטה. השאלה היא עד מתי? מתי יגיע הרגע, בתקווה שלא יגיע, בו לא ניתן יהיה לשלוט יותר על הפוגעים במפגינים.
תלמידים יקרים, ב - 1983, 12 שנה לפני רצח רבין, בהפגנת שמאל, נזרק רימון רסס לעבר המפגינים. אמיל גרינצוויג נרצח. תשעה נפצעו. הרוצח הודה שהושפע מההסתה כנגד המפגינים. גם כיום, מותר לא להסכים להפגנות במדינה. מותר לחשוב שהן פוגעות באיזון העדין שבין חופש הביטוי והצורך בהימנעות מהתקהלות. אסור להשפיע, ולו בעקיפין, ולו בקריצה, על אחרים לפגוע במפגינים. אני מאד מקווה, שמנהיגי המדינה מבינים וחשים את האחריות ללכידותה של החברה הישראלית, ויפסיקו את הדברים הקשים, שחוצים קו אדום, כנגד המפגינים.
קהילה יקרה, הביוגרפיה של יצחק רבין האיש - האדם הינה הביוגרפיה של המדינה. יליד הארץ, האזרח הפשוט שרצה להיות מהנדס ולעזור לחקלאות הישראלית, ומצא עצמו משרת, למעשה כל חייו, את המדינה - את הציונות, החל משירות בפלמ"ח עוד לפני קום המדינה, המשך בשירות בצה"ל והיותו הרמטכ"ל בזמן מלחמת ששת הימים, ותפקידים מדיניים ופוליטיים לאחר השירות הצבאי - שגריר ישראל בארצות הברית, שר, חבר כנסת וראש ממשלה, עד מותו.
לפני מותו עוד הספיק רבין לומר את המלים המפורסמות שנחקקו לעד כתמרור אזהרה בפני פגיעה ביסודות הדמוקרטיה: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
מלים שבדיעבד אנחנו מבינים את עוצמתן הנבואית.
מלים נוספות שנחקקו לעד בתודעת האומה הן: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב". מנהל לשכת ראש הממשלה אז, שאמר את הדברים, איתן הבר, נפטר לפני שלושה שבועות. האדם הקרוב ביותר לרבין, נפטר אף הוא. שמעון פרס שהיה עם רבין יחד בתהליך השלום עם ירדן, בתהליך הסכמי אוסלו, נפטר לפני ארבע שנים. תמה תקופה.
תמה תקופה. אבל לא תמה התקווה. לא תמו החלומות. כדברי רבין עצמו בנאומו בקונגרס האמריקאי, שלושה חודשים לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן: "אין לי נכסים, יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר - עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי". זוהי גם תקוותנו. זהו הכיוון אליו אנו שואפים. כעת, עם חתימת הסכמי השלום עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודאן, אנחנו מתקדמים עוד להגשמת החלום.
על כולנו החובה לפעול לחיזוקה ולביסוסה של הדמוקרטיה הישראלית כחלק מהותי בחיינו, ובתוך כך להפוך את יצחק רבין, האיש ותקוותיו, לזכרון חי בחיינו המשותפים.
יהי זכרו של רבין ברוך.