אני אוהבת לחבק את הילדים שלי,
אך היו רגעים בהם חוויתי שהחיבוק לא מספיק.
היו רגעים מסויימים של מצוקות וקשיים עם הילדים, שלא ידעתי איך לעזור להם.
חיפשתי כלי מקרב, שיאפשר לי לגעת בילדים ללא מילים. ללמוד לעזור להם בדרך אחרת. שירגישו פיסית שאני איתם, יחד, בלי "חפירות", עיצות וכו.
ומצאתי.
בעזרת טכניקת הנענוע של עוצמת הרכות אני מצליחה לגעת בהם בצורה אחרת, במגע מרפא. זה לא ליטוף רגיל, זה מגע מחלחל, נוגע פנימה.
למדתי להכיר עוד מימד שלהם.
לעיתים אני מציעה להם נענוע ארוך ולפעמים קצר כדרך אגב בשכיבה מול הטלוויזיה. התגובות שאני מקבלת מהם, מחממות את הלב.
הם נמסים מתשומת הלב, מההקשבה שלי לבקשות שלהם לנגיעה במקומות שהם אוהבים.
אלו רגעים קטנים של יחד, אני והילד, גם אם האחים שלו נמצאים סביבנו.
באותו רגע של מגע אני ממוקדת בו והוא ממוקד בעצמו, בגוף שלו ובמה שיש בינינו.
ויש בונוס!
גם הם אוהבים לנענע אותי.
ברגעים בהם יש מתח והם רוצים להתקרב, הם מתחילים לגעת בי, לנענע את כפות הרגליים שלי, הכתפיים. באותו רגע זה מאפשר לי להתקרב. איך אפשר שלא להתמוסס לתוך האהבה הזו, להגיב, להירגע,
לחבק.
מרגש אותי לראות כמה חשוב להם לתת בחזרה,
ולדעת שגם להם יש אפשרות זמינה להשפעה אחד על השני, שמעצימה אותם כי הם יכולים (בדיוק כמוני).
ממלא אותי שאני יכולה לעזור איפה שבעבר לא יכולתי.
זו ממש שפת תקשורת חדשה.
שפה של מגע.
חובה בכל בית.
פשוט, עובד, מחלחל ונוגע.