רופאים לזכויות אדם:
יום האישה בעזה - לזה לא ציפיתי
שמי ראידה כאשור, אני רופאת נשים, וביום שישי האחרון פגשתי עשרות נשים מרתקות ברצועת עזה. מאוד רציתי להיכנס לעזה ולהעניק טיפול לנשים, אבל מהרגע הראשון שנכנסנו, אחרי שעברנו את כל תלאות הגבול - מחסום של ישראל, ואז של הרשות הפלסטינית, ואז של חמאס – נעשיתי עצובה.
מאות נשים הגיעו ליום הרפואי – אולם ההמתנה לחדר הטיפולים שלי, במחנה הפליטים, היה מפוצץ. יותר ממאה נשים המתינו שם. במהלך היום טיפלתי בכארבעים מהן. ריבוי המקרים של סרטן, רובן בקרב הצעירות, מתחת לגיל 50 הבהיר לי שבעזה אין מספיק מודעות לסרטן השד וצוואר הרחם.
במהלך הימים הרפואים בעזה אנחנו מעניקות טיפולים רפואיים, מעבירות הכשרות לרופאים ועושות הדרכות למטופלים – אבל חלק מרכזי מהיום זה פשוט לספק תרופות שאין בעזה. יש כאן מחסור אדיר בציוד רפואי, וגם למשל בויטמנים – אין הרבה פוליק אסיד, שחשוב לנשים בהריון, ואין קלציום או ויטמין די. ואפילו אם יש ויטמנים על המדף, והתרופה עולה, נגיד, עשרה שקלים – אז נשים קונות את זה בקושי גדול. כי עבורן יש משמעות לעשרה שקלים (...)
המטופלות התרגשו מאד לראות אותי כי אני מגיעה "מבחוץ". ככה אמרו לי כל הזמן: איזה כיף לראות מישהי מבחוץ. הרגשתי שהן מנסות להתעכב עוד רגע בחדר, לשאול עוד שאלה, פשוט כדי לדבר איתי. הבנתי אותן -– עזה תחת סגר מוחלט, ועבורן, נדיר לראות אדם מן החוץ. הרגשתי שהן אסירות שלא ראו מבקר שנים ארוכות, ועכשיו אני נכנסתי, פתאום, אל כתלי הכלא.