ארבע שנים עברו מאז אותו רגע חסד. רגע בחיי שבו ראיתי את הכלא שבניתי לעצמי, במו מחשבותיי ואמונותיי. ראיתי את הסורגים, את חוטי התיל, אבל הפעם, לראשונה, הצלחתי לראות שהם תפאורת קרטון. שאפשר בתנועת יד קלה, לפנות אותם מדרכי. את הסורגים, את חוטי התיל, את הפיקציה של הכלא.
הייתי כלואה בכלוב של זהב. הכל היה מצויין לכאורה.
קיבלתי פידבקים והכרה. הרווחתי כסף.
אבל לא הרגשתי במקום שלי. מוגשמת. מממשת הבטחה פנימית.
רגע החסד הזה הוליד תובנות שהתגבשו בזו אחר זו:
גם אם יש לי הכל (לכאורה) - מותר לי לסבול.
אני לא חייבת לסבול.
זה בסדר שאני עוד לא יודעת מה זה הדבר שאני רוצה.
שמחה היא מוצר בסיסי והיא קיימת גם בי.
וכך התחיל מסע. מסע עוצמתי, מרתק.
מסע הרפתקאות נטול יעד קונקרטי.
עמוס בלמידה (מתוך בעירה פנימית).
היום, אני יודעת שאני באזור הגאונות שלי.
אני במקום שלי. אני מחוברת.
מחוברת למה שאני עושה. מחוברת לרגשותיי. מחוברת לרצון שלי.
מחוברת לדיוק הפנימי. מחוברת לאנשים שאני בוחרת להתחבר אליהם.
והחזון שלי? להעביר את הבשורה הזו הלאה.
לכל מי שרק ירצה. ובכל אמצעי - בפודקאסט, בהרצאות, בקורסים.
עולמות ההתפתחות האישיים לוקים בכך שהם עלולים להשמע כמו סיסמאות ניו אייג'יות נבובות, אני יודעת.
אבל האמת היא?