"הבה ניזכר בכך, שהתפתחות התרבות שלנו נתמכה בתחילה על ידי תקופת התרבות ההודית הקדומה. לאחר תקופה זו באה תקופת התרבות הפרסית העתיקה, לאחריה התקופה המצרית-בבלית-כשדית, ולאחריה התקופה היוונית-לטינית. עתה אנו חיים בתקופת התרבות החמישית של העידן הפוסט-אטלנטי. תפקידה של כל אחת מהתקופות הללו היה לפתח מחד-גיסא צורת תרבות מיוחדת וחיים רוחניים הקשורים בראש וראשונה אל העולם הנראה החיצוני, ומאידך גיסא להכין בו-זמנית, היינו, לשאת בקרבה כשלב מכין, את מה שעתיד לבוא בתקופת התרבות שלאחריה.

תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, התקופה ההודית, צריכה היתה להכין את תקופת התרבות הפרסית. זו האחרונה חייבת היתה להכין את התקופה המצרית-כשדית וכו'. על תקופתנו, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, להכין את תקופת התרבות השישית. תפקידנו במדע הרוח אינו רק לרכוש לעצמנו את אוצרות הרוח למען חיי הנצח של נפשותינו, אלא גם להכין את התוכן של תקופת התרבות השישית. כך היה בכל אחת מהתקופות הפוסט-אטלנטיות. מקדשי המסתורין היוו את המרכזים בהם הכינו את צורת החיים החיצוניים השייכים לתקופת התרבות הבאה. המקדשים הללו היו מרכזים של בני אדם שהכינו ופיתחו דברים שונים מאלה המתפתחים בעולם החיצוני. 

עתה, יודעים אתם כי בתקופת התרבות ההודית הקדומה התפתח גופו האתרי של האדם, בתקופת התרבות הפרסית התפתח הגוף האסטרלי, בתקופה המצרית-כשדית התפתחה נפש-התחושה, בתקופה היוונית-לטינית – הנפש האינטלקטואלית, או נפש החשיבה. בתקופת התרבות החמישית שלנו מתפתחת נפש-התודעה או הנפש ההכרתית. אך מה שייתן את תָכנו בתרבות החיצונית של התקופה השישית ואף את כל אופיה, מן ההכרח שיוכן קודם לכן. קווים רבים של התקופה השישית יהיו שונים לחלוטין מאלה של התקופה החמישית שלנו. ניתן להזכיר כאן שלושה קווים אופייניים, שעלינו לשאתם בלבבותינו למען תקופת התרבות השישית, שכן תפקידנו הוא להכינם למענה. בימינו חסרה החברה האנושית אותו כושר שבתקופה השישית יהיה אופייני לאותם אנשים אשר יגיעו אל מטרת ההתגשמות של אותה תקופה, ואשר לא נכשלו בה. אכן, זוהי תכונה שלא תהיה ברשותם של אלה בתקופה השישית, שנשארו בדרגת פראים ברבריים. אחד מהקווים האופייניים החשובים ביותר של האנשים שיחיו אז על האדמה – בשיאה של התקופה השישית – ימצא את ביטויו כתכונה מוסרית מסוימת. אדם בן זמננו, מן ההכרח שנפשו תהיה בעלת מבנה עדין מאוד כדי שיכאב באמת את כאבו של אדם אחר המצוי בתנאים פחות טובים משלו בעולם הזה. נכון הדבר, שאנשים בעלי נפש עדינה יותר כואבים את הסבל שהינו נחלת רבים בעולם – אך כל זה אמור רק לגבי אנשים רגישים ביותר. בני האדם בשיאה של תקופת התרבות השישית ירגישו כאבים שאינם דומים לאלה שמרגישים בימינו כלפי עוני, סבל ומצוקה בעולם, אלא שאנשים אלה ירגישו את הסבל של הזולת כסבלם-הם. אם יפגוש מישהו באדם רעב, כי אז יחוש את הרעב אל תוך גופו-הוא, ובמידה כה חריפה עד שרעבונו של האדם הרעֵב יגרום לו סבל ללא נשוא. הקו המוסרי האופייני המרומז כאן הוא, שאושרו של הפרט בתקופה השישית – שלא בדומה לתנאים בתקופתנו החמישית – יהיה תלוי לחלוטין באושרו של הכלל. כשם שבימינו מצבו התקין של כל אחד מאברי גופנו תלוי במצבו התקין של הגוף כולו, וכאשר הגוף אינו בקו הבריאות אין ביכולתו של האיבר היחיד למלא את תפקידו כראוי – כך בתקופה השישית תאחז תודעה משותפת באנושות המתורבתת, ובדרגה גבוהה בהרבה מזו שבה חש האיבר היחיד את בריאותו של הגוף כולו. האדם הפרטי ירגיש את סבלותיו, עניו, מצוקתו או אושרו ועושרו של הכלל. זהו הקו המוסרי הנעלה הראשון שיאפיין את האנושות המתורבתת של התקופה השישית.

קו-היסוד האופייני השני הוא, שכל מה שמכונה בימינו פרי האמונה, יהיה תלוי במידה גדולה הרבה יותר מאשר כיום, באינדיבידואליות של הפרט. מדע הרוח מביע זאת באומרו, כי בכל מישור דתי בתקופה השישית תשרור חירות חשיבה מוחלטת וכמיהה לחירות החשיבה, כך שכל מה שהאדם רוצה להאמין בו, כל מה שהוא מבקש להיות משוכנע בו בעיקר בתור קשר רליגיוזי, יוצב ויהיה כפוף לאינדיבידואליות שלו. האמונה הקולקטיבית המשותפת הקיימת בצורות כה רבות בימינו, בין הקהילות השונות של בני האדם, לא תשפיע יותר על אלה אשר יהוו את האנושות של התקופה השישית. כל אחד יחוש כי בתחום הדת שוררת חירות מוחלטת.

והדבר השלישי הוא, שבתקופת התרבות השישית ייחשבו לבעלי ידע רק אותם אנשים שהינם בעלי תודעה רוחית, היודעים כי הרוחי חודר ואורג בעולם, וכי על נפשותיהם של בני האדם להתאחד עם הרוחי. מה שמוכר בימינו כמדע בכיוון המטריאליסטי חומרני, בוודאי לא יכובד בשם מדע בתקופה השישית. יתייחסו אליו כאל אמונה תפלה מיושנת, והוא יוכל להיפקד רק בין אלה שנשארו מאחור בדרגה של התקופה החמישית שעבר זמנה. בימינו ייחשב לאמונה תפלה, נאמר, כאשר הכושי מאמין שאסור לו לנתק כל איבר שהוא מגופו לאחר מותו, כי הדבר ימנע ממנו להיכנס לעולם הרוח כאדם שלם. הכושי עדיין מצרף וקושר את הרעיון של אלמוות אל חומרנות טהורה, בהאמינו שתבנית מצורתו השלמה של גופו חייבת לעבור אל עולם הרוח. הוא חושב באופן חומרני, אבל מאמין באלמוות. אנו, היודעים מתוך מדע הרוח שעל הרוחי להיפרד מהגוף הפיזי, וכי רק הרוחי עובר אל העולמות הרוחיים, אנו חושבים את אמונתו החומרנית באלמוות כאמונה תפלה. בדומה לכך, תחשבנה בתקופה השישית כל האמונות החומרניות, גם במדע, כאמונות תפלות מיושנות. כעובדה, בתור מדע יוכר רק הידע המבוסס על הרוחי, על הפנאומתולוגיה – תורת הרוח.

רואים אתם, מדע הרוח שלנו בנוי לחלוטין כך שיוכל להכין דברים אלה למען התקופה השישית. אנו משתדלים לטפח את מדע הרוח כדי להתגבר על החומרנות, להכין סוג מדע שקיומו בתקופה השישית הינו הכרחי. אנו מייסדים קהילות של בני אדם אשר ביניהם לא תהיינה קיימות אמונות דוגמטיות או כל נטיה לקבלת תורה כלשהי הנובעת מאדם זה או אחר. אנו מייסדים קהילות שבהן כל דבר, ללא יוצא מן הכלל, יהיה בנוי על הסכמתה החופשית של הנפש אל התורות המסוימות. אנו מכינים כאן את מה שמדע הרוח מכנה חירות המחשבה, ובכך שאנו נאספים יחד, בקשרי אחווה ורעות, במטרה לקדם את מדע הרוח, אנו מכינים את התרבות, הציויליזציה, של התקופה הפוסט-אטלנטית השישית.

אולם עלינו להסתכל עמוק יותר במהלך התפתחותו האבולוציונית של האדם, אם ברצוננו להבין במלואם את התפקידים הממשיים של קבוצות החוגים שלנו. גם בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה הכינו בני האדם, באותן קבוצות שהיו במקדשי המסתורין, את מה שהיה קיים בתקופה השנייה. באותן קבוצות מיוחדות בתקופת התרבות הראשונה, ההודית הקדומה, עשו למען פיתוחו של הגוף האסטרלי, דבר שהיה למעשה תפקידה החיצוני המיוחד של התקופה השניה. כאשר נפגשו אותם אנשים מיוחדים של תקופת התרבות ההודית כדי להכין מה שהיה נחוץ לתקופה השניה, הם הרגישו: טרם השגנו את מה שיהיה בנפשותינו כשניוולד בתקופת התרבות השניה. ואין זה נמצא עדיין בתוכנו; זה מרחף עדיין מעלינו. ואכן כך היה הדבר. בתקופת התרבות הראשונה ריחף עדיין מעל נפשותיהם של בני האדם, מה שהיה עתיד לרדת מהעולמות העליונים על פני האדמה בתקופה השנייה. העבודה שהתבצעה על האדמה על ידי אותם בני אדם שהיו קשורים למקדשי המסתורין, היתה בעלת אופי כזה, שהיא הזרימה כוחות כלפי מעלה אל הישויות הרוחיות של ההיררכיות הגבוהות, כוחות שאיפשרו להן להזין ולפתח את מה שעתיד היה לזרום מטה אל תוך נפשותיהם של בני האדם כ'חומר', סובסטנס, כתכנו של הגוף האסטרלי בתקופה השנייה, תקופת התרבות הפרסית הקדומה. אותם כוחות אשר ירדו, בשלב מאוחר יותר של בגרות, אל תוך נפשותיהם של בני האדם שנולדו בתקופה השנייה, היו עדיין בבחינת ילדים קטנים בתקופה הראשונה. הכוחות שזרמו מעלה כתוצאה מפעילותם של בני האדם למטה, כהכנה לתקופה שלאחר מכן, התקבלו ועובדו על ידי הישויות הרוחיות בעולמות העליונים. כך מן ההכרח שיהיה בכל אחת מתקופות התרבות הפוסט-אטלנטיות.

בתקופתנו עלינו להיות מודעים: מה שהתפתח בתוכנו על ידי התרבות והציבויליזציה החיצוניות הרגילות, היא הנפש ההכרתית, נפש התודעה. במאות הארבע עשרה, החמש עשרה והשש עשרה השתלטו המדע והתודעה החומרנית על בני האדם. דבר זה ילך ויגבר, ויגיע אל שיאו בסוף התקופה, תקופתנו החמישית. אולם בתקופה השישית, זו שלאחר תקופתנו, רוח העצמיות היא זו שחייבת להתפתח בתוך נפשותיהם של בני האדם, כשם שבתקופתנו החמישית מתפתחת נפש התודעה. אופייה של רוח העצמיות מתבטא בכך שהיא מראה ומקבלת את שלושת קווי האופי בנפשותיהם של בני האדם, שעליהם דיברתי קודם: חיים חברתיים בהם ישרו האחווה, חופש המחשבה ופנאומטולוגיה – תורת הרוח. שלושת הקווים האופייניים הללו הינם הכרחיים בחברת בני אדם אשר בנפשותיהם תתפתח רוח העצמיות, נוכל להבין ולתאר לעצמנו כי על ידי התייחדותנו באחווה בחוגים הפועלים, משהו מרחף מעל לעבודתנו, משהו שהינו עדיין בבחינת ילד של כוחות רוח-העצמיות – רוח העצמיות הניזונה ומתפתחת על ידי ישויות ההיררכיות הגבוהות, כדי שתזרום מטה אל תוך נפשותינו כאשר תחזורנה אל האדמה בתקופת התרבות השישית. בחוגינו אנו עושים עבודה הזורמת כלפי מעלה, אל אותם כוחות המצויים במצב של הכנה למען רוח העצמיות."