עוד רגע
והפעם בפינתנו: מאסטרו גיל שוחט
מאסטרו גיל שוחט, בוגר מחזור נ', מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו. מאסטרו שוחט הוא מלחין, מנצח, פסנתרן, מרצה, מוזיקולוג, חוקר וסופר. מאסטרו שוחט הסכים לשתף אותנו בחוויותיו מהתיכון ופתח בפנינו צוהר לעולם המוזיקה ולשיקולים שעלינו להביא בחשבון בעת שאנחנו מבקשים לעסוק במוזיקה או באמנות בכלל.
מאת יעל בן שלמה יב7
איך אתה זוכר את בית ספר "אהל-שם"? מהן החוויות שאתה זוכר?
כל זיכרונותיי מ"אהל-שם", ללא יוצא מן הכלל, מהיום הראשון שלי בבית הספר ועד ליום האחרון, הם זיכרונות טובים. הדברים לא נאמרים לשם המליצה ולא לשם התחנפות לאף אחד, אני באמת חושב שזכיתי, נקודה. זכיתי ללמוד בבית ספר מושלם שדאג לי, טיפח אותי, גילה מחד גיסא יכולת פדגוגית, לימודית, מערכתית מהמעלה הראשונה וגם יכולת נפשית, רוחנית ואינדיבידואלית מאידך גיסא. בנוסף לכל אלה בית הספר התחשב בעובדה שהמקרה שלי היה מקרה מיוחד משום שהייתי תלמיד גם של מדעים וגם מוזיקאי ופסנתרן, שהיה כבר מוכר בישראל. כל זאת, למרות ש"אהל-שם" מעולם לא התיימר להיות "תלמה ילין", ומדובר על שנים רבות לפני הקמת מגמת המוזיקה, היחס אליי היה יחס מאוד חם, מדויק ונכון שתרם מאוד למי שאני ולמה שאני היום. בית הספר נראה היום שונה לחלוטין. כשהגעתי לכיתה ט' למדנו בצריפים, היה אולם ספורט מאוד שונה מהאולם היפה שיש היום והייתה בו במה ופסנתר כנף ישן.
איך היית מתאר את עצמך כתלמיד?
אני חושב שלא כל כך מעניין לראיין אותי בעניין הזה, תמיד הייתי תלמיד טוב. את בית הספר היסודי התחלתי בבית הספר "אורה" שהפך לתיכון "אורה מודיעין". עם סגירתו בכיתה ז' עברתי לבית הספר "שילה", היום "בן גוריון". את הקריירה המוזיקלית שלי התחלתי בגיל 5. מגיל 7 הייתי על הבמות, מגיל 12 אני מופיע באופן מקצועי, גם כמלחין וגם כפסנתרן. בעצם, הקריירה שלי הייתה מכוונת מאוד כבר אז לכיוון של מוזיקה, ולכן, באופן טבעי, גם אני וגם חבריי חשבנו שאלך ל"תלמה ילין". היה ברור שאלמד שם, אבל אבי התנגד וטען שאני צריך לממש את עצמי בתחומי המדעים. כשנכנסתי ל"אהל-שם" נפתחה המגמה של הכיתה המדעית והתקבלתי אליה, ואבא שלי התעקש שאהיה שם. אני רוצה לומר, לא הייתה לנו דיקטטורה בבית, ואם הייתי מאוד רוצה ללכת ל"תלמה ילין" הייתי עושה את זה, הרי עברתי הבחינות והתקבלתי, אבל בסופו של דבר הקשבתי לאבא ולמדתי בכיתה המדעית.
לְמה הקדשת יותר זמן במהלך הלימודים: ללימודים, למוזיקה או לעיסוקים חברתיים?
התחלתי ללמוד בעצם רק בכיתה ב'. בכיתה א' אובחנתי כחולה "פרטס" ועברתי ניתוחים ובעצם לא הייתי כמעט בבית הספר. מכיתה ב' עד לסוף ימיי התיכון חיי תמיד נראו באותה הצורה: בבוקר הייתי הולך לבית הספר, בצהריים, מיד אחרי בית הספר (אין ארוחת צהריים, אני לא הכרתי את המושג "ארוחת צהריים"), הלכתי לקונסרבטוריון והתאמנתי (עד שקנו לי פסנתר בכיתה ג'). בקונסרבטוריון היו שיעורי מוזיקה, שיעורים אישיים ושיעורי תיאוריה, תמיד עשיתי גם השלמות בתחום הזה, ואז, בשעות אחר הצהריים המאוחרות-ערב הייתי עובד על הפסנתר, מכין שיעורי בית, כותב יצירות, מתאמן או לומד. בתיכון נוסף לזה נדבך, ובשעות הערב עבדתי. עבדתי מגיל 13 פעמיים בשבוע ב"קפה הבימה" כפסנתרן, ומגיל 14 וחצי בערך התחלתי לעבוד כמרצה, בהתחלה ב"קתדרה העממית" ברמת גן. התחלתי לעבוד ב"קתדרה" בעידודו של מורה מ"אהל-שם", נורברט וסטרייך ז"ל, שהיה, אפשר לומר, המצנט* הראשון שלי (צוחק). הוא אמנם לא נתן לי כסף, אבל הוא מאוד-מאוד עודד אותי, ולדעתי הוא זה שהמליץ עליי בעיריית רמת גן. בכל מקרה, קיבלתי את הג'וב. בגיל 16 וחצי קיבלתי ג'וב באוניברסיטה הפתוחה, ומאז היום שלי התחלק בעצם לשלושה חלקים: לימודים בתיכון, לימודים במסגרת המוזיקלית ובערב עבודה ולימודים אוטודידקטיים.
*מֶצֶנָט או פטרון הוא בעל הון המפנה חלק ממשאביו לתמיכה באמנות או למדע ללא קבלת תמורה ישירה.
איך שילבת בין המוזיקה ללימודים?
אהבתי מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ומחשבים. בזמני עשינו 5 יחידות בכל המקצועות האלה. במחזור הראשון של המדעית סיימנו את כל הבגרויות בכיתה י"א, למעט אולי ספרות או משהו כזה. ב"אהל-שם" הייתי תלמיד בכיתה המדעית על כל המשתמע מכך. לא התעסקתי במוזיקה ולא דיברתי על מוזיקה, לפחות לא במסגרות הרגילות ב"אהל-שם". הייתי מוזיקאי אחרי שעות בית הספר, וכל שאר היום שלי היה סביב המוזיקה. אני רוצה להדגיש, אולי זה חשוב גם לומר לתלמידים הצעירים שקוראים את הריאיון, אני לא ידעתי אז אם אני אהיה מוזיקאי מקצועי, בעצם לא ידעתי כל כך מה יהיה העתיד שלי. אני לא בא מבית מוזיקלי או מבית של מוזיקאים, כלומר הוריי מעולם לא עסקו במוזיקה, והסביבה הרחבה שלי לא הייתה סביבה מוזיקלית. זה דבר שפרץ לחלוטין ממני. יש מחקרים שמנסים להסביר כיצד אדם הופך למוזיקאי, אפילו מחקרים שנעשו עליי ספציפית. בכל מקרה, אני לא ידעתי אז, ולכן התקדמתי בשני הכיוונים האלה במקביל.
האם מילאת תפקיד כלשהו במסגרת בית הספר (עיתון, מועצת התלמידים...)?
הייתי במועצת התלמידים, כתבתי לעיתון בית הספר והרציתי. נורברט וסטרייך ז"ל, שהזכרתי קודם, היה מורה לצרפתית, אבל מעבר לזה הוא עסק גם בפעולות חינוך ותרבות בתיכון. הוא גילה את הכישרון שלי, לא רק בנגינה, אלא גם בהרצאה. ההרצאות הראשונות התקיימו באולם הספורט, ואליהן הגיעו כל השכבות. אני הייתי על הבמה, על פסנתר הכנף המצ'וקמק והייתי מרצה בפני כל התלמידים, ממש הרצאות על מוזיקה קלאסית ומנגן. זה היה מאוד-מאוד יפה ומרגש, וזה גם היה דבר מאוד יוצא דופן. זאת אומרת, אם ב"תלמה ילין" אתה נמצא עם הרבה מאוד מוזיקאים, שכל אחד מוכשר וכל אחד מביע את עצמו, ויש איזו תחרות בין כולם להביע את עצמך, הרי שכאן הייתי יחיד, הייתי אחד מול כולם, וזה דבר שמאוד עזר וטיפח את התחושה האינדיבידואלית שלי כאמן. בנוסף ארגנתי את הטקסים, בייחוד את טקסי הזיכרון, שזה מאוד מתאים למוזיקה שאני עושה (צוחק). הקמתי שלישיית בנות בבית הספר: עדי לוי, שהייתה חברתי באיזה שלב, יסמין בקר ומרית בן כנען. במהלך השנים הייתי בקשר עם שלושתן, אבל לאחרונה אני שוב בקשר עם עדי, שהיא כיום עו"ד וחברת מועצת עיריית כפר סבא. בזמני הייתה תחרות שנקראה "פסטיכון" שהשתתפו בה כל התיכונים ברמת גן. התחרות עצמה התקיימה בקולנוע אורדע, כיום סופרפארם אורדע. ממש באותו בניין היה קולנוע מאוד-מאוד יפה וגדול והיסטורי. היה שלב העירוני ואחר כך שלב ארצי. שלישיית הבנות ואני זכינו בפרס הראשון פעמיים. עד היום, אני מניח, הגביעים נמצאים במשרד של מנהל בית הספר.
האם היה איש צוות שהותיר אצלך חותם משמעותי?
אני זכיתי ללמוד אצל שני מורים מיתולוגיים: האחד שמו מר בלבן, שהיה אחד המורים למתמטיקה הטובים בישראל, והשני היה ד"ר חיים ברוקר ז"ל, שנחשב לאחד המורים הטובים בישראל בפיזיקה. ברוקר לימד פיזיקה גם ב"תלמה ילין", והוא היה זה שאמר לי - "כשאתה לומד פיזיקה תהיה פיזיקאי, כשאתה לומד מתמטיקה תהיה מתמטיקאי". ברוקר היה אחד האנשים שנתן לי את הביטחון העצמי שאני יכול לעשות גם וגם והדברים לא עומדים בסתירה. זאת התשובה הכי מהימנה וגם העצה הכי טובה שקיבלתי כתלמיד.
האם יש חברים מהתיכון שמלווים אותך עד היום?
יש לי כמה וכמה מכרים מתקופת בית הספר, הייתי מגדיר אותם בין מכרים לידידים. אני בקשר עם מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי - אלי אהרונובסקי. בפגישת המחזור היה נחמד לפגוש את החברים שלי מימי בית הספר – רועי פסי, למשל, שהיה ברור שיהיה עו"ד, גיל לוי שהיה ברור שיהיה בהיי-טק, וכל החבר'ה שלי מהכיתה המדעית. יש הרבה אנשים מבית הספר "אהל-שם" שלאו דווקא היו בשכבה שלי, קצת יותר מבוגרים ממני, כמו אורלי פרומן, שהיא היום חברת כנסת ואני בקשר מאוד-מאוד קרוב אליה, אבל שוב, זאת רשימה חלקית. כמובן, מי שהייתה מנהלת בית הספר בזמנו, מירה חמו, אני פוגש אותה ואת בעלה באולמות הקונצרטים שלי ובהרצאות, אישה שאני מאוד-מאוד-מאוד אוהב ומוקיר וגם חייב לה הרבה תודה. הרשימה רחבה, אך אזכיר מיזם שערכתי עם אלה, שעבדה בחברת "
tiny love
", מיזם שהביא לחמישה עשר מיליון מוביילים לתינוקות. הקשר הראשוני עם אלה נוצר בזכות "אהל-שם". אני רוצה גם לציין שמורים שלי מבית הספר ליוו אותי ואת הקונצרטים שלי במהלך שנים רבות. אני זוכר ממש צוותים של מורים שהתארגנו ובאו לראות את האופרות שלי, באו לשמוע את הסימפוניות ומלווים אותי היום בסדרות הרצאות. אני בקשר עם מגוון רחב של אנשים הקשורים לבית הספר. הקשר שלי עם בית הספר נמשך במהלך השנים, לא רק עם חברים, אלא גם עם בית הספר עצמו. הכרתי כמה וכמה מנהלים במהלך השנים, הייתי בקשר עם דן שגיב, מי שהקים והוביל את מגמת המוזיקה. חזרתי לבית הספר גם כאשר כמחווה לעשייה של אבי ומשפחתי, החליט ראש העיר לקרוא לאחד מחדרי המוזיקה על שם אבי, יהודה שוחט ז"ל. אבי ז"ל היה רמת גני כל חייו ועשה הרבה למען הציבור ולמען תושבי רמת גן. הוא היה איש חינוך בעצמו, מורה ומחנך שלימים גם ניהל את בית הספר התיכון "מקס פיין" ברשת "עמל" למעלה מ-30 שנה. כך הכרתי גם את כל הצוות החדש יותר של המורים, והקשר שלי עם בית הספר נשמר עד עצם היום הזה.
מעבר בין תיכון לקריירה
האם היה לך ברור, כתלמיד בתיכון, מה תעשה לאחר סיום הלימודים?
לא. לא היה לי ברור אז כלל וכלל מה אני אעשה לאחר סיום הלימודים, היה ברור לי שבתור מי שכבר הופיע עם תזמורות, כתב יצירות גדולות כבר אז, בתקופת התיכון, והתפרנס ממוזיקה, המוזיקה היא חלק ממני ותמיד תהיה. מגיל 13 אני עובד ברצף ומתפרנס מעשייה מוזיקלית. עד הקורונה, מרץ 2020, במשך 34 שנים, אני רוצה להדגיש, כולל חגים, כולל שבתות, אני עבדתי. עבדתי כפסנתרן והתפרנסתי. כבר בתקופת התיכון הייתי בפעילות מקצועית, אם אנחנו מגדירים מקצוע כפעילות שמייצרת לך גם משכורת, אז ללא הפסקה כולל תקופת הצבא, עבדתי ניגנתי, הרציתי וכו'. עם זאת, בתקופת התיכון עדיין לא היה ברור לי שאני הולך להיות מוזיקאי, בכלל לא. המחשבה כיוונה אותי למקום אחר. אני גם ידעתי שאאכזב את אמי ואבי אם אבחר במוזיקה. אבא שלי ז"ל היה מהדור הישן שלא בדיוק רצה בן מוזיקאי, ואני לא יכול להגיד שהוא לגמרי טעה (צוחק), כי זה באמת מקצוע מאוד-מאוד קשה, וההצלחה חמקמקה. מוזיקה היא מקצוע מאוד קשה מהמון בחינות, וייתכן שהייתי מגיע להישגים גדולים יותר אילולא הייתי מוזיקאי, אבל בסופו של דבר המוזיקה ניצחה, אך היו הרבה מאוד מאבקים. פרט לזה, לא ידעתי באיזה מקצוע אחר לבחור. הייתי עתודאי, התקבלתי למשפטים, מדעי המחשב ופסיכולוגיה והייתי שנה אחת עתודאי לפסיכולוגיה, סיימתי את התואר לאחר שנה כי התחלתי אותו עוד בכיתה י"ב. בין גיל 18 ל-19 הייתי עתודאי רשום באוניברסיטת תל אביב במסלול דו-חוגי של פסיכולוגיה ומוזיקה, זאת אומרת עדיין חיפשתי לעשות דברים שונים ומשונים.
האם יש משהו שאתה יכול להצביע עליו מתקופת הלימודים בתיכון שתרם לקריירה שלך בהמשך הדרך? אילו ערכים הוקנו לך בבית הספר? איך הם השפיעו עליך כאדם וכאמן יוצר?
אני יכול להצביע על שלושה אלמנטים חשובים שגם מאוד מאפיינים ספציפית את "אהל-שם", שתרמו בין היתר לקריירה שלי ולחיים שלי בכלל.
האלמנט הראשון, נושא המדעים - אני מאוד מאמין בקשר בין מוזיקה למתמטיקה מכיוון שאלה שתי שפות אבסטרקטיות, שתי שפות שמנסות לכלוא את המושגים האבסטרקטיים של הקיום בתוך מסגרות, בתוך נוסחאות, והדבר הזה בא לידי ביטוי בעיקר בקומפוזיציה, ביצירה המוזיקלית. בשפה המתמטית אנחנו מדברים במספרים ובאותיות, ובשפה המוזיקלית אנחנו מדברים בתווים. בשני המקרים מדובר בשפה כתובה שפועלת לפי סכמות ונוסחאות שמייצרת בעצם את מה שאנחנו מנסים להוכיח (המושג המתמטי, והוא נכון בעצם גם למוזיקה). המתמטיקה והפיזיקה, בוודאי בכיתה המדעית, היו חזות הכול בתיכון "אהל-שם". אני אישית מאוד אהבתי גם את השיעורים בספרות, באזרחות, בהיסטוריה, אך המקצועות המתמטיים היו המשמעותיים ביותר, ואני חושב שהדבר הזה בכלל היה הדבר המוביל, לפחות בדור שלי, ב"אהל-שם". מדובר בהערכה וכבוד למתמטיקה שהופכים אט-אט לערך, ערך הדיוק, הערך של הפדנטיות, הערך של לא לכסות מתחת או לא לטאטא שום דבר מתחת לשטיח, להיות מדויק. במתמטיקה, אם אחרי שפתרת את המשוואה
x=1.1
ורצית להגיע לעובדה שהוא שווה 1, אז בעצם לא פתרת נכון. אתה לא יכול להגיד "או-קיי, יאללה, בואו נחליק - 1.1", כאילו שזה לא קיים. אתה לא יכול ליצור את מה שקרוי בתרבות הישראלית "יהיה בסדר", "כאילו", "לעגל פינות", אין דבר כזה. סוג המחשבה הזה הוא מאוד-מאוד נכון למוזיקאי. כשאתה מוזיקאי רציני, אם אתה מנגן את סונטת פסנתר הפטישים, ה
Hammerklavier"
" של בטהובן, שנמשכת 50 דקות ואתה יודע את כל 50 הדקות האלה על בוריין ולמדת את כל הצלילים בעל-פה ואתה מנגן את הכול באופן מושלם, אבל יש פסאז' שנמשך 3 שניות מתוך ה-50 דקות ובו אתה לא לגמרי בטוח, אז אדם שלא עבר טירונות של ערכי המתמטיקה והפיזיקה היה אומר לעצמו – "לא נורא, זה 3 שניות, גם אם אני לא לגמרי בטוח בנגינה, יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר". אבל אני, אחרי מה שעברתי ב"אהל-שם", אני כמוזיקאי, אומר לעצמי "לא! אם אני לא יודע את 3 השניות, משל - לא ידעתי את 50 הדקות". ואז אני יכול לעבוד 10 שעות ביום רק על 3 השניות האלה כדי שהן יהיו מושלמות.
האלמנט השני - שהיה מאוד-מאוד אופייני בכלל בדור שלי, אבל אני חושב שבייחוד ב"אהל-שם", הוא הנושא של כבוד למורים. זה נושא מאוד-מאוד עמוק. אני בא מבית של חינוך, אבי ז"ל היה שנים רבות מורה למתמטיקה ואחר כך מנהל בית ספר, כפי שכבר סיפרתי. בבית לימדו אותנו לכבד, אבל בבית הספר זה היה ממש ערך. אני לא יודע מה קורה היום בבית הספר, אבל אנחנו לבשנו תלבושת אחידה לאורך כל התיכון, וכשמורה נכנס לחדר או לכיתה קמנו ואף פעם לא פנינו למורה בשם הפרטי. למורים קראנו בשם המשפחה והשתמשנו במר וגברת, למשל, גב' בייגל, גב' זמטקלופר, מר וסטרייך, ד"ר ברוקר, מר בלבן. מעולם לא השתמשנו בשמם הפרטי. היינו ילדים מאוד טובים שהיה להם כבוד למורה ולמקצוע ההוראה. הילדים שלי עוד לא בתיכון, הם אפילו עוד לא ביסודי, ואני לא לגמרי יודע מבית מה קורה היום, אבל לפי הסיפורים שאני שומע מחברים שלי, זה לא כך היום.
הכבוד למורה הוא ערך עליון במוזיקה, וזה תרם כמובן לכל ההתפתחות שלי כמוזיקאי. נתתי כבוד בגדר חרדת קודש למוריי למוזיקה, וזה מאוד-מאוד עזר בהתפתחות. הדוגמה הבולטת ביותר היא המורה שלי, פרופ' אריה ורדי, שהיה "מורי ורבי", כמו אבא שני, אולי במובנים רבים אבא ראשון. אני נתתי לו את שיא הכבוד, כל מילה וכל הברה שהוא אמר השפיעו על חיי. מעולם לא התווכחתי אתו, אולי כשהייתי יותר מבוגר הרשיתי לעצמי להתווכח ביני לביני על דברים שקיבלתי ממנו, אבל כשהייתי תלמיד שלו, הייתי עבד נרצע של כל מילה שהוא אמר.
האלמנט השלישי - אלמנט המצוינות. בכיתה המדעית הערכים שלנו היו אך ורק ערכי מצוינות. בכיתות י"א-י"ב אדם קניגסברגר, שלימים היה גם מנהל בית הספר, היה המחנך שלנו, איש מדהים. אדם קניגסברגר חינך למצוינות. זאת לא הייתה בושה לדבר על מצוינות, זאת לא הייתה בושה להצטיין, זאת לא הייתה בושה להתחרות ולשאוף למצוינות, והדבר הזה כערך היה ערך נפלא שלקחתי אתי כל החיים. אני, כל חיי, ציון 99 מבחינתי הוא נכשל. אני יודע שזאת אולי לא הדרך הכי נעימה לחיות את החיים. אולי 99 זה אחלה ציון, כשאתה מתעסק בכל מיני מקצועות, אבל לא במוזיקה קלאסית. במוזיקה קלאסית 99 זה נכשל, ואתה חייב לשאוף להיות הטוב ביותר, אין מה לעשות. הדברים האלה הם ערכים שבסופו של דבר מלווים אותי, והם משותפים גם ללימודים ב"אהל-שם" וגם להתפתחות שלי כמוזיקאי.
קריירה
האם אתה יכול לשתף אותנו בנקודות חשובות במהלך הקריירה שלך עד כה?
אני בן 47. לפעמים אני מביט לאחור ונזכר בנקודות חשובות בקריירה שלי לפני 30 שנה ולפני 33 ו-35 שנה, שזאת תקופה ארוכה. אני לא רוצה להרגיש כאילו אני מסכם, ולכן אני לא אציין את כל הנקודות החשובות, אבל אני אציין שלוש נקודות:
הראשונה, ביצוע יצירתי, "הזמיר והשושנה" עם התזמורת הקאמרית הישראלית. הייתי בן 16. זאת הייתה נקודת ציון, מכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה שבוצעה יצירה שלי עם זמרי מקהלה ותזמורת. היא בוצעה במוזיאון תל אביב בניצוחו של מי שהיה אז מורי, אריה ורדי. זה היה מאוד מרגש ומפתיע ופורץ דרך מבחינתי, מכיוון שאני מעולם לא למדתי באופן מסודר קומפוזיציה, הייתי פסנתרן קונצרטים. כששמעתי את התוצאה הייתי כל כך מאושר, שהתחלתי להבין שהחיים שלי יהיו סביב המוזיקה.
הנקודה השנייה הייתה ה-23 ביוני 1995. אני לעולם לא אשכח את היום הזה, זה באמת אולי היום החשוב בחיי, שבוע אחרי השחרור מצה"ל, הנסיעה לאיטליה. סיימתי את צה"ל בחיל החינוך עם תואר שני ונסעתי לעשות תואר שלישי באיטליה. המבחנים היו שלושה חודשים מאוחר יותר, וקיוויתי שאתקבל. הגעתי לאיטליה עם המזוודה הירוקה לפיומיצ'ינו, רומא, מתוך כוונה ללמוד באקדמיה הלאומית סנטה צ'צ'יליה, שאליה אכן התקבלתי, גם לקומפוזיציה וגם לפסנתר. הגעתי לאיטליה בלי לדעת מילה באיטלקית. חיכה לי חבר, והיו כמה מורים שהכירו אותי באקדמיה אבל זהו. שכרתי דירה מהמשפחה האיטלקית של המנצח דניאל אורן, מנצח אופרות, ושם התחלתי את הקריירה שלי. היום הזה שינה את חיי מקצה לקצה, אני יכול לכתוב על זה ספר, רק על השינוי הגדול, רק על מה שקרה אז. על כל מה שהתרחש גם בחיים החיצוניים שלי, גם בחיים הפנימיים, גם בחיים המקצועיים והרוחניים והנפשיים והפסיכולוגיים. במובן מסוים זה יום שחרור מהכלא. סליחה על ההתייחסות לישראל ככלא, זה לא רק ישראל. זה מקום שאתה גדל בו, שמלמד אותך דברים מסוימים, זה באמת הבסיס, אבל עם העזיבה אתה בונה את בניין חייך, ואני התחלתי לבנות את בניין חיי לא בישראל. ישראל נתנה לי את היסודות, ואת הבניין עצמו אני התחלתי לבנות באיטליה, ואז גם ראיתי את התוצאה.
הנקודה השלישית של ההתפתחות שלי הייתה דווקא כמה שנים יותר מאוחר, בתל אביב, אחרי שיצירות שלי כבר בוצעו בכל העולם, עם הגדולות שבתזמורות ובתי אופרה בכל העולם וכבר כתבתי תשע סימפוניות ואופרות. הייתי בן 27 בערך והגעתי לארץ, עבדתי אז כמלחין הבית של התזמורת הקאמרית הישראלית. מנצח בין-לאומי ששמו פיליפ אנטרמן היה אמור לנצח על קונצ'רטו לאבוב פרי עטי, אך פתאום חש לא בטוב ובאמצע החזרה נלקח לאיכילוב. כשירד מהבמה, הוא זרק אליי את שרביט הניצוח שלו, והתזמורת ישבה על הבמה וחיכתה למנצח, ולא היה אף מנצח, ומכיוון שזו הייתה יצירה שלי הם העבירו אליי את שרביט הניצוח, עליתי על הפודיום והתחלתי לנצח על התזמורת. ידעתי ניצוח באופן תיאורטי, כי למדתי ניצוח אצל סטנלי ספרבר, אך לא היה לי תואר בניצוח ובכל זאת התחלתי לנצח. כשסיימתי את החזרה, התזמורת מחאה כפיים וניגש אליי ולדימיר ריידר, הכנר הראשי, ואמר לי: "גיל, אתה נולדת מנצח". ארבעה חודשים יותר מאוחר התזמורת הקאמרית מינתה אותי למנהל המוזיקלי והמנצח הראשי שלה. זה מאוד-מאוד נדיר בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית שאדם שרק התחיל לנצח הפך בתוך ארבעה חודשים למנהל מוזיקלי. הייתי המנהל המוזיקלי הצעיר ביותר של תזמורת כלשהי בישראל מיום הקמתה, והשאר היסטוריה.
איך היית מגדיר את החלוקה בין היותך מרצה, מוזיקולוג, חוקר, סופר, יוצר, מלחין, מנצח ומבצע?
להיות מבצע, מנצח, יוצר וכו' אינם דברים שהם בגדר חלוקה. אלה דברים שהם בגדר של פאות של אותה צורה גיאומטרית. בואו נגיד שלקובייה יש שש פאות, אני מכיל את כל הפאות הללו. בסופו של דבר, התארים האלה הם לא תארים שונים, כי הם תארים שמשלימים את אותה ההוויה, והיא פשוט מוזיקאי. אם אני מסתכל על המלחינים או על היוצרים הגדולים השונים של העבר, שהיו בשבילי תמיד מקור השראה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו גם מלחינים, גם מבצעים ברמה גבוהה, כלומר פסנתרנים וירטואוזים, גם מנצחים וגם אנשים שחלקם היו "מסבירנים". לא כולם היו "מסבירנים" כאלה טובים, אבל כולם היו אנשים שהיה להם גם קשר מצוין עם הקהל. אני חושב שהדברים האלה הם לא בגדר של חלוקה, כל אחד מהם תורם לאחר. השאלה הזאת, למרות שיש כביכול בעיה בגוף השאלה, היא בעצם שאלה די טובה, מכיוון שאני עושה כמה וכמה דברים בתחום המוזיקה. בשנים האחרונות גם הוספתי פעילויות עם מוזיקה קלה, מוזיקת ג'ז, מוזיקת עולם, מוזיקה ישראלית וכו' וכל הנושא של ההפקות, כל האלמנטים האלה, וגם אלה שנוספו בשנים האחרונות, בכולם אני רואה את ההגדרה של להיות מוזיקאי. עם זאת, הוורסטיליות הזאת הייתה גם בעוכריי מכיוון שהיא הייתה מקור להרבה ביקורת מקצועית, לפחות בתחילת דרכי, שהייתה נגדי, ובמובנים מסוימים יכול להיות שגם עיכבה את הקריירה הבין-לאומית שלי מכיוון שהיא נראתה קריירה פחות ממוקדת. בתחום הקלאסי אתה לא מצפה מפסנתרן שמנגן קונצ'רטו של צ'ייקובסקי ורחמנינוב לכתוב פתאום אופרה, זה כאילו לא מסתדר, וזה לא קורה הרבה, האמת. הנה, למשל, באקדמיות שלמדתי בהן, שעשיתי תואר שני כפול ותואר שלישי כפול, גם קומפוזיציה, גם פסנתר, ויותר מאוחר השתלמות בניצוח וכו', הייתי היחיד שעשה את זה. כלומר, בכיתה של הפסנתרנים היו פסנתרנים, ובכיתה של הקומפוזיציה היו מלחינים. מתוך הדבר הזה למדתי על הפערים ועל הבעייתיות בתוך עולם המוזיקה, אבל שוב אני אומר, אני חושב שזה גם מקור הכוח שלי וגם מקור החולשה או נקודת המשיכה של ביקורת כביכול בנוגע לחוסר פוקוס. במובן מסוים יכול להיות שאם הייתי מנגן 12 שעות ביום רק על הפסנתר, לא מנצח, לא מלחין, לא שום דבר אלא רק על הפסנתר, יכול להיות שהקריירה הבין-לאומית שלי כפסנתרן הייתה במקום אחר, אבל אז "אלפא ואומגה" לא הייתה נכתבת, ו"הילד חולם" והסימפוניות והקונצ'רטי, כל הקורפוס* האמנותי הזה לא היה נוצר, לכן צריך להסתכל על הדברים בראייה כוללת. אני רואה בכל הדברים האלה קוהרנטיות והומוגניות, והם חלק של אותה צורה, ולכן אף אחד לא יותר חשוב מאחרים. זה כמו שקובייה תגיד לך שאף פאה שלה היא לא יותר גדולה מהאחרות. זאת התשובה הכי גיאומטרית שאני יכול לתת לשאלה.
*אוסף מאמרים, ספרים וכדומה שנכתבו בנושא מסוים או על ידי אותו מחבר.
ליהונתן גפן שיר שמספר איך שיר נולד. האם אתה יכול לספר לנו איך יצירה נולדת?
שאלה מצוינת ושיר נפלא, שגם תזמרתי. לפני שנים רבות, כשניהלתי את "צלילי ילדות" בחולון, בניתי מופע שנקרא "איך שיר נולד" שמבוסס על השיר של יהונתן גפן, אז אני שמח ששאלת את השאלה הזאת. שיר נולד מתוך משהו שנמצא בך, נמצא עמוק בנפש שלך. במובנים רבים אפשר להסתכל על יצירה כעל משהו שאתה ממציא ויוצר מתוך השראה, וזה נולד לתוך העולם. אני חושב שהגישה הזאת היא גישה קצת שטחית, ואני מעדיף הגדרה אחרת שנשמעת אולי קצת יותר פילוסופית. כל השירים וכל היצירות כבר נכתבו בעבר, כולל גם בעשרת אלפים השנים הבאות. כל מה שאנחנו, המלחינים והיוצרים, צריכים לעשות זה בסך הכול להיות כמו ארכיאולוגים - להסיר את החול ואת הלכלוך מעליהן ולהוציא אותן מתוך האדמה במצב הטוב ביותר שאפשר להוציא. אני יודע שזאת נשמעת הגדרה מוזרה, אבל כך אני הרגשתי תמיד לגבי כל יצירה שכתבתי. כשאני ישבתי ליד הפסנתר וניסיתי להלחין את היצירות שלי, ברגע שהגעתי למנגינה אמרתי "וואו! המנגינה הזאת תמיד הייתה שם, ואני בעצם הרגע רק גיליתי אותה, אני לא יצרתי אותה". זה בעצם ההישג הגדול ביותר והתחושה הנפלאה ביותר שיכולה להיות ליוצר כאשר הוא מרגיש שמה שהוא עשה הוא כל כך בעל משמעות, הוא כל כך עמוק שהוא בעצם תמיד היה שם. זה נותן גם פרופורציה ואפילו צניעות לכת בהתייחסות ליצירה, מכיוון שאתה בעצם לא המקור המוחלט של הווייתה, אלא אתה סוג של מגלה יבשות או מגלה ארצות, זה במובן העמוק של המילה.
במובן היותר פרקטי של המילה, אני לא אדם שמחפש את ההשראה, שהולך לים ומסתכל על הגלים ואז יש לי איזה רעיון, או שאני צריך התנסות גופנית כדי לתת לעצמי השראה. המוזיקה תמיד הייתה קיימת בי, זאת הסיבה שאני מוזיקאי. אני זוכר את עצמי ממש כילד קטן, אפילו בגן, מסתובב ויש לי מנגינות בראש. הקושי היה בעצם לכתוב אותן, זאת אומרת להוציא את מה שיש לך בראש ובנפש אל היד, כי היד היא עצלנית, זה קשה, קשה לשבת ולכתוב וצריך משמעת, דבר שהיה לי בעיה אתו. הייתה לי בעיה של דיסציפלינה*. לא הייתה לי דיסציפלינה, אני חושב כמו רוב הילדים הישראלים שאין להם דיסציפלינה. בשלב מסוים, בשנות ה-20 שלי, האשמתי את ההורים שלי בהאשמות חמורות – למה הם לא הקנו לי ערכים של דיסציפלינה. אני פיתחתי דיסציפלינה לבד, ממש עבדתי על עצמי, אבל השורה התחתונה היא שהמוזיקה תמיד הייתה קיימת, ובסופו של דבר מצאתי גם את הכלים לשבת ולכתוב אותה וליצור אותה ולהתאמן ולשפר אותה ולשפץ אותה.
* משמעת
בין יצירות המופת שהלחנת מצויות אופרות רבות (אלפא ואומגה, הילד חולם, מקס ומוריץ...). מה הביא אותך להלחין אופרות?
אציין עוד סיפור מכונן אחד. אמא שלי עבדה בבית, אני הייתי בן 10, אבא שלי היה בעבודה. השעה הייתה בערך ארבע אחר הצהריים, ואני, כהרגלי, הייתי מסתגר בחדרון שלי. היה לי חדרון קטן עם טייפ שארפ קטן וקלטות, והיו לי קלטות מקוריות של האופרה "טוסקה" של פוצ'יני. קראתי את הליברית והאזנתי לאופרה מתחילתה ועד סופה. לא האמנתי למשמע אוזניי, פשוט לא האמנתי למשמע אוזניי, זה היה הדבר היפה ביותר, המרגש ביותר, המלהיט ביותר, המטורף ביותר ששמעתי בחיים שלי. אני זוכר ממש כאילו זה היה אתמול, למרות שזה היה לפני 37 שנה. אני רצתי כמו משוגע בבית, התרוצצתי כמו אינדיאני וצרחתי. באתי לאמא שלי ואמרתי "אני הרגע חוויתי את הדבר הכי מדהים בעולם!" היא לא הבינה על מה אני מדבר, ואז גם הבנתי שאני לא ממש יכול לשתף כי כשהתחלתי להסביר הבנתי שזה מסובך. לא הצלחתי להסביר את עצמי, אבל אז הבנתי את הכוח האדיר שיש באמנות הזאת שנקראת אופרה, שהיא בראש ובראשונה שפה מוזיקלית. זאת אומרת, מי שמסתכלים על האופרה ורואים תפאורה, בימוי, תלבושות, טקסט. כל הדברים האלה הם משניים. בסופו של דבר, אופרה היא אמנות מוזיקלית שקשורה לטקסט, אבל היא מביעה מֵעֵבר לטקסט, בעיקר רעיון ותחושה בכל רגע ורגע. האמנות הזאת, שכבר הכרתי אותה, אמנות המוזיקה, היא אמנות בלתי תלויה בטקסט, בתכנית או בעלילה. סונטה של מוצרט או סימפוניה של בטהובן, אין להן ממש עלילה, זו פשוט אמנות שעומדת בזכות עצמה. האופרה קישרה לי את המוזיקה באופן הכי מדהים לטקסט, וכבר אז ידעתי שיבוא יום ואני אכתוב את האופרה הגדולה שלי. חיכיתי עד שכתבתי את האופרה הגדולה שלי "אלפא ואומגה", וכשכתבתי אותה נתתי לה את כל חיי, אני פשוט סגרתי את עצמי במשך כמעט שנתיים בדירה בפריז, ישבתי וכתבתי את האופרה הזאת 11-10 שעות ביום בכתב יד, והיא הייתה יצירת חיי. חשבתי שהיא גם תשנה את העולם (צוחק). היא לא שינתה את העולם, אולי במשהו קטן, אבל כשאני מקשיב לה, אני עדיין חושב שזאת יצירת המופת שלי ואני משוכנע שגם יומה יגיע. זו הייתה בעצם סגירת המעגל, הבכורה של "אלפא ואומגה", יותר מ-15 שנה אחרי אותו סיפור שלי בגיל 10 או 11, באופרה הישראלית. ה-15 שנה האלה סגרו את אותו מעגל שהתחיל באותו יום, בבית הוריי, כששמעתי את "טוסקה". והתחושה, אני לא יכול לשכוח את התחושה, אפילו עכשיו כשאני מדבר עליה היא מפעמת בי, התחושה שהייתה לי כששמעתי את הגאונות הזאת של ג'אקומו פוצ'יני, שנשאר המלחין האהוב עליי מבין כל מלחיני האופרות, אפילו יותר מג'וזפה ורדי הגדול. אני מאוד-מאוד אוהב ומכיר את כל האופרות שנכתבו, אבל עדיין, לדעתי, אמנות האופרה הגיעה לשיאה אצל פוצ'יני, וכל מה שקרה אחריו זה כבר לא ממש ברמה שלו.
היום, במבט לאחור, במה היית בוחר: בלימודים מדעיים או טכניים, שבהם לא היה לך כל קושי להשתלב, או בעשייה מוזיקלית? כיצד היית עונה לשאלה אם היית צריך להביא בחשבון את הנסיבות של היום, בעידן הקורונה?
אני אמנם חצי עיראקי, אבל גם חצי פולני. הצד הפולני שלי הוא צד שאוהב כל הזמן להתלונן. הצד הפולני התלונן במהלך השנים ברגעי משבר או ברגעים קשים יותר, ואמר "אוח! למה בחרתי להיות מוזיקאי?! הייתי יכול להיות פיזיקאי, הייתי יכול להיות מתמטיקאי, הייתי יכול להיות איש היי-טק, הייתי יכול להיות במחשבים, הייתי יכול להיות הרבה מאוד דברים. יש לי חברים שעשו כסף הרבה יותר מהיר, שהגיעו להישגים שנראו לי יותר משפיעים ברמה העולמית, פשוט חיים יותר פשוטים". החיים של מוזיקאי הם חיים מאוד-מאוד קשים, וההרגשה הזו התחדדה בחודשים מרץ-אפריל. היה לי מאוד-מאוד קשה להתמודד עם העובדה שאני לא יכול להופיע והמון פרויקטים שלי נדחו, אחר כך התבטלו, גם פרויקטים בין-לאומיים, העלאת אופרות שלי בכל רחבי העולם, סימפוניות, הזמנות שלי כמנצח, פרויקטים אדירים שעשיתי בארץ, 36 סדרות מוזיקה בארץ, 30 אלף מנויים. כל מה שאני עושה בחיים, הכול נדחה ואז התפוגג. לקחתי את זה קצת קשה, אני מודה ומתוודה, ואז שוב, אפילו עכשיו, למרות כל ההצלחה פתאום שוב עלו השאלות "למה אני מוזיקאי? אולי הייתי צריך לראות את הדברים אחרת..." וכו'. עם זאת, חוויה שקרתה לי ביומיים האחרונים (הריאיון נערך בתחילת אוקטובר): הקלטתי לפני כשלושה שבועות עם התזמורת הסימפונית ירושלים את הסימפוניה ה-9 שלי, סימפוניה שהוזמנה ולא בוצעה אף פעם, כתבתי אותה לפני 20 שנה, ועכשיו פתאום היא בוצעה. ישבנו שבועיים עם התזמורת והקלטנו, ולפני יומיים קיבלתי את הדיסק הערוך –
CD
, ממש כמו של פעם. כשהקשבתי, קיבלתי את התשובה הניצחת והחד
-
משמעית שאיננה משתמעת לשתי פנים - למרות כל הקשיים, למרות כל הבעייתיות של המקצוע, למרות חוסר ההוגנות ממש של המקצוע, למרות המשברים והכישלונות ולמרות כל המהמורות המטורפות שהיו בדרך, בסופו של דבר, בסופו של יום, אין שום דבר בעולם הזה, ביקום הזה, בגלקסיה הזאת, בכדור הארץ הזה, בחברה האנושית, בהתפתחות ההיסטורית, מעשה ידי אדם שהוא יותר יפה ממוזיקה.
זה לא יעזור! אנחנו יכולים לרצות, אנחנו יכולים לקפוץ מעל הפופיק, אנחנו יכולים להגיע לכל מיני הישגים. האנושות הגיעה להרבה מאוד הישגים, וזה באמת מאוד-מאוד מרשים לראות איך בן אדם עושה משהו וזה משפיע ומגיע למיליארדים. אני מעריך את התקשורת ואת האינטרנט, אבל בסופו של דבר שום דבר בעולם לא ישווה לרביעייה של בטהובן ולסימפוניה של מוצרט ולאופרה של פוצ'יני או לפוגה של באך. זה השיא של השיאים של מה שבן אדם, בן אנוש, הצליח לעשות, ולכן אני לא הייתי משנה שום דבר. אני שמח שאני חלק מתוך המארג הזה, אני שמח שתרמתי את תרומתי הצנועה לעשייה העולמית הזאת, ואני מאוד-מאוד מקווה שתינתן לי האפשרות להמשיך ולתרום. בסופו של דבר, אנחנו חיים פעם אחת, והמקצוע שאנחנו בוחרים הוא דבר מאוד משמעותי מכיוון שזה בעצם מה שאנחנו משאירים מאחורינו. אנחנו לא רק משאירים ילדים מאחורינו, אנחנו לא משאירים רק העתק של דנ"א. אנחנו משהו שהוא הסך הכול של הצבירה האינטלקטואלית-רוחנית-מדעית, שהצטברה במשך מיליונים של שנים של התפתחות אנושית. הרי בני האדם ילדו ילדים במשך דורות, זה לא מה שאנחנו משאירים לעולם. במובן העמוק, המוזיקה שאני משאיר מאחוריי היא מפעל חיי, היא דבר שהוא מאוד משמעותי, וגם אני לא יכול להעריך אותו כיום. אולי בעוד אלף שנה ינגנו את היצירות שלי, ולכן בסופו של דבר אני כן מרוצה ממה שעשיתי ושבחרתי בדבר הזה למרות כל הקשיים ולמרות הקורונה.
בריאיון עם פרופ' יורם יובל הזכרת כי גילי התיכון (18-15) הם הגילים הכי חשובים להתפתחות של מוזיקאי. תוכל להסביר למה?
התשובה לשאלה היא מקצועית מוזיקלית, ואכן השנים האלה הן השנים החשובות. בואו נאמר שיש שני גרפים של התפתחות: גרף אחד הוא ההתפתחות המוטורית המוזיקלית, ההתפתחות קוגניטיבית מוזיקלית, התפתחות האינטליגנציה המוזיקלית - התפתחות הלמידה המוזיקלית, גרף שמתחיל כמה שנים לפני גיל 15. במובן הזה השנים החשובות ביותר הן השנים הראשונות, גיל 5, 6, 7 והלאה - בשנים האלה מבחינה קוגניטיבית ומוטורית המוזיקאי מתעצב. הגרף השני עוסק בהתפתחות הקרייריסטית, גרף שהוא הרבה-הרבה יותר מאוחר ויש לו פרמטרים שונים. כאשר אני אומר התפתחות, אני צריך לאחד בין שני הגרפי האלה – ההתאבכות (הנה, מושג מתחום המדעים), ההתאבכות של שני הגרפים האלה, נותנת את נקודות ה-
y
הגבוהות ביותר בגילי התיכון. מחד גיסא עדיין יש בגילים האלה התפתחות מוטורית מוזיקלית טהורה, ומאידך גיסא, הזרעים החשובים ביותר שנזרעים עבור קריירה לאומית או בין-לאומית הם בגילים האלה.
מה היית יכול להמליץ לתלמיד תיכון שעוסק במוזיקה ומבקש לראות את עתידו כחלק מעולם המוזיקה בישראל, באופן ספציפי, למי שמבקשים להשתלב בעשייה של המוזיקה הקלאסית?
כל תחומי האמנות, חוץ ממוזיקה קלאסית, הם תחומים שאפשר לממש את עצמך בהם גם בגילים קצת יותר מאוחרים. שום דבר לא יקרה לשחקן מחונן שלמד פיזיקה בגיל 21 והחליט שזה לא בשבילו ואז הוא נכנס לבית ספר למשחק בגיל 24 או 25 או 26. הוא עדיין יוכל לממש את עצמו כשחקן. אני מחריג את תחום המוזיקה הקלאסית מכיוון שבתחום הזה יש משמעות לגיל הצעיר, ושם ההחלטות צריכות להתבצע בגיל הרבה יותר צעיר. אז בואו נתחיל לדבר על כל שאר התחומים – מה שאני ממליץ לנערים ונערות שקוראים אותי עכשיו ב"אהל-שם", נערים ונערות מוכשרים בכמה וכמה תחומים, הוא לא לבחור מיד לא להחליט החלטות מהירות שישפיעו על שאר החיים שלך. אני מדגיש, זה כולל מוזיקה בכל תחומיה, חוץ ממוזיקה קלאסית. אם מישהו רוצה לממש את עצמו בתחום מוזיקת הג'ז, המוזיקה הקלה, פופ, מוזיקת עולם וכו' או אם יש שחקן, רקדן, משורר, סופר שהוא גם מוכשר בפיזיקה או כימיה או במתמטיקה – אני הייתי ממליץ בחום רב לא לבטל את התחומים האחרים, אלא להתקדם, עם כל הקושי בדבר (אני יודע שזה קשה כי אני עשיתי תואר במתמטיקה, בפסיכולוגיה ובמוזיקה בעת ובעונה אחת באוניברסיטת תל אביב). אני הייתי ממליץ להמשיך ולהתמקד בכמה וכמה תחומים, להיות מאוד ורסטילי בתחומים וללמוד כמה שיותר תחומים. הלמידה יכולה להיות גם בצורה ממוסדת וגם בצורה אוטודידקטית, אבל לא לוותר עד אחרי הצבא. וגם אחרי הצבא - אני חושב שכל הנושא של תואר ראשון, למי שהולך לצבא או אפילו למי שהולך לעתודה, לא ללכת לתואר ראשון שחוסם אותך במקום אחד, אלא להתבגר עוד קצת. להמשיך את גיל ההתבגרות יותר מאוחר, ורק בתחילת שנות ה-20, גם למי שלא הולך לצבא, לחכות עוד קצת, אחרי שאתה קצת מכיר את העולם יותר, רק אז להחליט החלטות. מדוע אני אומר את הדברים האלה? מכיוון שהבחירה היא פשוט הרבה יותר מורכבת בעולם שאנחנו חיים בו, ובייחוד למי שהולך לבחור בתחומי האמנויות, מכיוון שתחומי האמנויות הם מאוד-מאוד בעייתיים. זה לא כמו התחומים האחרים, שבהם אם אתה טוב ואם אתה מצטיין תמצא עבודה. למשל, בתחום ההיי-טק, אתה תמצא עבודה, אבל אם אתה טוב ומצטיין בתחום המחול לא בטוח שתמצא עבודה. סביר להניח שלא תמצא עבודה, גם אם אתה גאון בתחום המחול, מכיוון שאם יש מקום אחד ויש מישהו פחות מוכשר ממך או אפילו מוכשר כמוך אך יש לו קשר לוועד המנהל של להקת המחול, אז הוא יקבל את העבודה ולא אתה, ואז נותרת בחוץ. וגם אם תקבל עבודה, יכול להיות שזה יהיה שכר מינימום שבקושי תוכל לחיות ממנו, ואז החבר הכי טוב שלך בתיכון שהלך לתחום ההיי-טק, שהוא פחות מוכשר ממך בכל המובנים, כבר צבר 500 מיליון דולר בבנק ואתה תרגיש לא נוח עם הסיפור הזה. כשבוחרים באמנות צריך סיבות מאוד טובות, אבל קודם כול, צריך לעשות את זה מתוך ראייה של גיל יותר בוגר, ולכן לא הייתי ממליץ לכם להחליט בגיל צעיר מה יהיה המקצוע שלכם, וכאמור – חוץ ממקרה שבחרתם במוזיקה קלאסית.
מי שנמצא ב"אהל-שם" וחושב שהוא צריך לעשות קריירה בתחום המוזיקה הקלאסית והוא מרגיש שזה הדבר ואין בלתו ושם הוא רוצה לממש את עצמו, זה סיפור די קיצוני מכיוון שזאת קריירה מאוד-מאוד קשה וסיזיפית, והוא בוחר בדרך חיים מאוד-מאוד בעייתית. אם אין ברירה והוא מרגיש שזה מפעם בו, כמו שזה קרה לי, אז אני חושב שכן יש מקום למחשבה גם בגילים צעירים יותר, אולי אפילו בכיתה ט'-י'. אם יש מקרה כזה, אשמח, כפי שהצעתי בעבר, לסייע דרך המגמה. בכל מקרה, התנאים בנוגע לאמנויות בכלל, אמנויות במה בפרט ומוזיקה קלאסית במיוחד, הפכו להיות מאוד-מאוד קשים בעידן הקורונה, לדעתי, גם אחרי שנצא מהקורונה, הם יהיו עוד יותר קשים, ולכן זה עוד יותר מחדד את הצורך להיות מדויקים בבחירות. אלה לא בחירות פשוטות. התשובה שלי הייתה ארוכה, אבל היא התשובה המתבקשת. אם יהיה אפילו נער אחד שהתשובה הזאת היא משמעותית עבורו, אז עשיתי את המצווה שלי. לי לא היה אף גורם שכתב, או אמר או דיבר או הרצה כשהייתי בתיכון, ואני הייתי צריך להתמודד עם השאלות האלה, שהביאו אותי למצב נפשי מאוד-מאוד קשה, בגלל שלא היה לי עם מי לדבר. אז הנה, עכשיו דרך העיתון יש לכם עם מי לדבר, ואני סיפרתי את הסיפור שלי והבעתי את דעתי.
לסיכום, אם יכולת לשוחח עם גיל תלמיד התיכון, האם היית מייעץ לו לעשות משהו אחרת או ממליץ לו משהו?
ההמלצה היחידה שהייתי ממליץ לגיל בתיכון היא פשוט לקחת את החיים יותר בקלות. זה הכול. לקחת את החיים יותר בקלות ולקחת את עצמך יותר ברצינות. הגישה שלי, הרצינית והפטאלית לחיים, הייתה אמנם חשובה ואולי היא גם תרמה במובן מסוים, אבל היא הפכה אותי גם לאדם פחות מאושר ופחות שמח, פחות חייכן ופחות רואה את הדברים הטובים שבחיים. לצערי, זה נשאר עד היום, למרות שאני חושב שהיום, בוודאי עד הקורונה, אני הפכתי לאדם יותר קליל. לא הייתי נותן המלצות ספציפיות לגיל, כי חלק מהיופי במהלך החיים זה גם הדרך עצמה, זאת אומרת, הדרך לאיתקה היא לא פחות חשובה מאיתקה (אודיסאוס במיתולוגיה היוונית שאף להגיע לאיתקה, משאת חייו ונפשו. כשהגיע לאיתקה, הוא הבין שהדרך שעבר בה היא בעצם סיפור חייו). אז לפעמים זה טוב לא לדעת בדיוק את הייעוד ולגלות אותו במעלה הדרך ולשמור על הערכים המאוד-מאוד טובים ויפים שהיו לי בבית הספר, שאני מקווה שקיימים עד היום. אלה ערכים שהם ממש כמו צידה לדרך, אתה יכול ללכת בדרך המפותלת של החיים, ובכל פעם כשאתה מרגיש רעב, אתה פותח את התרמיל ולוקח איזה נקניק יבש או קופסת שימורים שנתנו לך לפני שנים רבות בבית הספר התיכון ואז אתה פחות רעב. גם אם האוכל הזה הוא לא הכי טרי ולא הכי טעים, הוא שומר אותך בחיים. והצידה הזאת לדרך היא הדבר החשוב ביותר.
חזרה לעמוד הראשי
נוצר באמצעות
smoove
-
מערכת אוטומציה