בשבילנו דניאל הוא יעקב, בן בכור למשפחה של שחיינים מראשל"צ. הוא התחיל באגודה המקומית אך סביב גיל 15 הבין את הפרנציפ וחשב לעצמו שבמקום לשחות מצד לצד הוא יכול להנות מהחיים בדרכים אחרות- וזה מה שהוא עשה. באותו זמן אחותו מור, דווקא בחרה לשחות מצד לצד והרבה - היא עשתה זאת באגודת הפועל בת ים. ואפילו עשתה את זה טוב. היא ייצגה את ישראל בתחרויות בינ"ל בבריכה ובמים פתוחים וגרפה הישג אחרי הישג. ודניאל איפה הוא היה באותו זמן מהפרישה עד הגיוס ? רק השד יודע. זה בטח לא היה משהו שקשור לספורט תחרותי. בצבא הילד התגלגל לתותחנים והפך למפקד, משם ידעו להשתמש בכישוריו האישיים והוא עבר למחווה אלון שם הדריך בני נוער עם עבר קשה בפרוייקט מיוחד של הצבא. אולי הטוויסט הזה גם נתן לו דחיפה לעשות משהו עם עצמו כשישתחרר. זה לא קרה מייד אבל זה קרה.
כשהשתחרר הגיע לאימון מאסטרס בראשל"צ מישהו עלה למדידה ודניאל מייד הצטרף,האגדה מספרת שאנשים הרימו גבות כשהילד טס לצד שני ואז התחיל להתגנב לראשו רעיון (אם כי עדיין לא מגובש). אחותו מור הביאה אותו לבריכת בת ים למאמן הותיק מאיר לויה. מאיר מייד זיהה יכולות מיוחדות אצל הילד הצנום והחדיר לדניאל את האמונה שהוא יכול לעשות את זה. ועם כל זאת בבת ים יש המון שחיינים צעירים מבטיחים שצריך לדאוג לעתידם- לכן מאיר הציב לדניאל רף: דקה במאה חתירה בגביע חיפה אם דניאל יעמוד בכך הוא יזכה להמשיך להתאמן עם הקבוצה, אם לא יפרדו דרכיהם. על הנייר, משימה בלתי אפשרית לילד שלא שחה 6 שנים +- במסגרת תחרותית וגם לפני זה לא היה בטופ. אבל , יש נייר ויש מציאות, דניאל שחה 58.3 וקיבל את הצ'אנס אותו הוא ביקש. חצי שנה לאחר מיכן הוא הגיע לרעות וגם כאן ביקש צ'אנס אז הוא כבר שחה הרבה יותר מהר , אבל עדיין היו חסרים לו אלמנטים רבים של שחיה תחרותית. הוא היה שחיין "מוגבל" שלא יכול לבעוט , מתקשה מאד בסגנונות, צלילה, כושר ועוד. אבל עם יכולת אדירה לשחות חתירה - מהר !