מדוע אין על המסך עוד כאלו שמייצגות מגוון של נשים בריאות, יפות שמשדרות בטחון ?

אם היו עוד כמוך, כולנו היינו מרגישות אחרת - ולא היינו שבויות בצורך להתנצל כל הזמן על המשקל שלנו"

אפרת .ט.

זה היה פשוט נורא המרדף האינסופי הזה אחרי שלמות שלא קיימת.

תודה שאת נותנת לתודעה מקום של תמונות אמיתיות, לשינויים, לדרך ולגוף"

מיכל .ק.

גרמת לי להבין שאני שווה, שמגיע לי להיות מוערכת,

שמגיע לי להרגיש 'פצצה' גם במידות 38 ו-40 ולהרגיש 

הכי נשית וסקסית שיש.

ברור שאת לא מתיימרת להיות, אבל שתעי שאת שליחה"

אורית. ג. 

"אני רוצה להגיד לך תודה שאת פה. אני נערה בת 16 מלאה, אף פעם לא הייתי רזה. 

תמיד הייתי גבוהה, רחבת מותניים ועם לחיים שמנמנות. 

אני רוצה להגיד לך שאת פשוט שינית לי את החיים, קו המחשבה,

ההתייחסות שלי לאכול ופשוט הכל."

נועה .ו.

"כשאני מצטלמת יש לי הסכם עם עצמי, אפשר לסדר קצת קפלים בבגדים, אפילו למחוק קצת קמטוטים אם זה משהו שהתאורה היתה עושה או לסדר שוונץ של חולצה שלא שמנו לב אליו. אבל אני לא מסכימה שיצרו את ההיקפים שלי, זה מרגיש לי לא נכון, קודם כל עבורי ואחר כך עבור הקהילה שלי. המשמעות של להצר את עצמי היא שאני לא מספיק טובה ברוחב שלי. ואני ממש אוהבת למשל את הקפל במותן, לא הייתי רוצה שיעלימו לי אותו. דבר שני, אם אני מדברת על דימוי גוף חיובי ומהצד השני מצרה ההיקפים באופן מלאכותי, זה שקר. אני לא אוהבת לשקר. יש לי ילדות. אני מרגישה מחויבת לתמוך בבניית הביטחון העצמי שלהן. הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עבורן הוא לאהוב באמת את הגוף שלי כמו שהוא. זה מחלחל הרבה יותר ממילים והטפות".

לראיון המלא 

"אני נראית מעולה, ואני חושבת שזה קשור באמא שלי, שתמיד, כשהייתי מסתכלת במראה לפני שיצאתי מהבית, הייתה אומרת לי: 'יאללה יאללה, לכי, את נראית טוב בסך הכל'. אני מסו תכלת על עצמי במראה היום 20 שניות. אם זה נראה לי סבבה, אני ממשיכה. אני לא מתעכבת על הפרטים. היו לי תקופות בחיים, לפני הליו דות, כשהייתי הרבה יותר רזה. שבעה קילו פחות. מאז הלידות אני אוכלת כמעט אותו דבר, מתעו מלת קצת פחות כי יש לי פחות זמן, וזה מה שיש. אני לא חיה בתחושה שאסור לי כלום. אני אוכו לת שוקולד, גלידה, וכל מה שבא לי. אני רואה סביבי בנות שנורא מגבילות את עצמן, ואני לא יכולה. משקל, כמו כל דבר בחיים, זה עניין של עלות ותועלת. מה המחיר של ארבעה קילו פחות? שאהיה רעבה בלילה? אין מצב. קראתי לא מזמן על הגילטי־פלז'ר של ג'ניפר אניסטון. היא לא אוכלת עד שתיים בצהריים, אבל לפעמים כשבא לה, היא מרשה לעצמה מיץ סלרי. אם זה המחיר, אני בחיים לא אשלם אותו".

"בהרצאות שעשיתי על תזונה תמיד כששאלתי 'האם בגופכן יש יותר חלקים שאתן אוהבות או יותר חלקים שאתן לא אוהבות?', כמעט אף פעם אף אחת לא אמרה כן", היא מספרת. בנוסף היא חוקרת את הנושא לעומק כחלק מהתואר השני שהיא עושה במחקר תרבותי. "איך נהיינו כל כך שבויים בדימויים האלה? זאת השאלה שהובילה אותי לחקור את זה ברמה האקדמאית", מספרת לנו רוזנברג, "אנחנו יודעים אלפי שנים שנשים מנסות לרדוף אחרי מודל יופי. בעשור האחרון מודל היופי הפך להיות כזה שגם אם תעשי דיאטות וספורט את עדיין לא תהיה מספיק דומה לדבר הזה שנקרא להיראות יפה. פעם ראשונה בהיסטוריה האנושית מודל היופי מצריך התערבות ניתוחית כדי לעמוד בו. היום זה הפך להיות שאם העצם של הלסת לא מספיק נמוכה את צריכה לתקן. זה לא סתם אם יש לך אף יפה או לא יפה, זה שיש צורה אחת שבה הפנים שלך צריכות להיראות". 

את אישה מדהימה פאולה.

אני בת 37 ומחצית מחיי העברתי את עם הפרעות אכילה, 

כנערה ובחורה צעירה.במקום להציב לעצמי שאיפות 

ולהתפתח התרכזתי רק בלהיות רזה ובאיך שאני נראית.

תמיד חשבתי שמשהו לא בסדר אך ורק אצלי, 

לא הבנתי עד כמה מדובר במגיפה.

כמה ילדות, נערות ונשים סובלות מדימוי חיצוני 

וערך עצמי נמוכים.אני שמחה שאת קיימת, 

תודה רבה על כל מה שאת עושה."

ענבר. ס.