עבודת הביוגרפיה והלמידה המעמיקה בבית הספר "כחותם" מהדהדים ומלווים אותי בחיי היום יום. הם הופכים לכלי משמעותי עבורי, חלק שנעשה זמין יותר ובהיר יותר.
הכנס הראשון לזכרו וברוחו של צבי בריגר ז"ל היה יום מיוחד עבורי. הייתה אוירה חגיגית ומרגשת עם אורנה תלמידתו ושותפתו למסע, צוות המורות וחברות הקהילה שלמדו אצל צבי ז"ל, תלמידי ובוגרי בית הספר "כחותם". תרם לכך גם המפגש עם בני משפחתו, אשר סיפרו על חיי היום יום והמסירות הרבה והאדוקה שהקדיש למחקר הביוגרפיה.
אורנה העבירה הרצאה בה דיברה על הקשר שלה עם צבי בריגר ז"ל ועל המסע המשותף שלהם. אחד הדברים המשמעותיים שאני לוקחת איתי מההרצאה הוא הרגע בו אורנה קיבלה את סיכום ההרצאה האחרונה של צבי, הרצאה אותה לא הספיק להעביר לתלמידיו לפני לכתו, והתנועה שאורנה המשיכה משם – תנועה שהיא המשך הדרך עם מתנה חדשה, הקשר לעולם היהדות והקבלה.
הכנס היה מרגש עבורי באופן אישי מסיבה נוספת: לראשונה השתתפנו בכנס ביוגרפי, אני ואחי הצעיר שי ביחד. יש ביננו הבדל של 10 שנים ועם זאת איתו יש לי את השיחות העמוקות ביותר. הרבה מהאתגרים החשובים בחיינו עברנו ביחד, כמעט כגוף אחד.
השלב השני בכנס היה עבודה בקבוצות אקראיות, בחדרי הזום. באופן מדויק אני שובצתי בקבוצה עם אחי, מה שהפך את הכנס למיוחד עוד יותר.
עבודת הקבוצות הייתה על האבולוציה של האדם – המטמורפוזה של האדם דרך מעבר מפלנטה לפלנטה בביוגרפיה האישית, דרך מעבר בין השביעונים, עליהם אפשר להתבונן כפלנטה שונה מקודמתה, אם במקום המגורים, עבודה, לימודים ושינוים מהותיים אחרים – תרגיל שפיתח צבי ברגר ז"ל.
כל אחד ממשתפי הקבוצה שיתף באבולוציה שלו דרך מעברי הפלנטות.
התרגיל הזה היה עבורי מהותי ביותר. ברגע אחד בו עוצמים את העיניים וחוזרים בזמן... אפשר להבין שזו פלנטה אחרת ובו זמנית לחוות את הפלנטה כהוויה. הוויה שמזקקת מהות באישיותי.
בגיל 21 יצאתי מהבית לראשונה. גדלתי בבית מסורתי, בו אבא מפרנס וכולם נשארים לגור בבית עד החתונה. אני, השלישית מבין חמישה אחים, החלטתי אחרת.
בגיל 21 עברתי לגור בת"א בדירה שכורה עם שני ידידים, לראשונה מחוץ לבית ובעולם עם חוקים חדשים, חוקי העיר הגדולה. התחלתי את לימודי האדריכלות באוניברסיטה ובמקביל עבדתי כמלצרית.
אלו היו שנים בהם הרגשתי צעירה. לא דיברתי הרבה בשנים הראשונות ובעיקר למדתי והקשבתי – הקשבתי למורים, לתלמידים, לשפת הגוף, למצבים. הרבה היה חדש בשבילי. אחרי שלוש שנים בהם הקשבתי, התחלתי לדבר ולהיות מוכרת ומוערכת בעיני המורים והתלמידים. הרגשתי בטוחה ובשנה זו הכרתי גם את בן זוגי לחיים.
סיימתי את לימודיי בגיל 28, נשואה פלוס ילדה ובהריון, עם פרויקט גמר בהצטיינות, בטחון גבוה וודאות שאכבוש את העולם.
הפלנטה הזו היא פלטה של גילוי עבורי. לחזור לשם ולהיזכר שקודם כל הקשבתי והרגשתי צעירה היה לא רגיל. אני לא חושבת שזכרתי את זה בבהירות כזו קודם לכן.
זו פלנטה בה גיליתי עולם, חקרתי אותו דרך הקשבה ולמידה והתחזקתי מאוד. הפלנטה הזו עזרה לי להיות חזקה ועוצמתית לקראת מה שיבוא אחריה.
גיל 28 – סיימתי את לימודיי מספר ימים לפני יום הולדתי, חגגנו ואבי היקר ז"ל נתן לי מתנה, מתנת סיום והתחלה חדשה, מעטפה ובה פרטים על הפרויקט האדריכלי הראשון שלי. אבא שלי חלם לפתוח גן אירועים שנים רבות והתחיל בתהליך עוד בזמן שלמדתי. בסיום הלימודים הוא העביר לי את השרביט: תכנון גן האירועים של המשפחה. זה היה סימן משמעותי לשביעון הזה.
בשביעון הזה תכננתי גן אירועים. גן האירועים נרשם על שמי ושם אחי הקטן שי (שהיה איתי בכנס). נעשיתי בעלים ומנהלת בפועל של העסק והוכרזתי כיורשת המנכ"לות ע"י אבי. כל האחים עבדו בעסק יחד עם אבינו ז"ל.
שלוש שנים אחרי, במהלך השנה הראשונה לפתיחתו של העסק, הייתה קריסה כלכלית גדולה מאוד של העסק. אני נדרשתי (גיל 31) כאחות המגבשת והמובילה למצוא פתרון ולהציל את המשפחה כולה ממצב בלתי הפיך. אבא שלי ז"ל ליווה אותי והאמין בי, הוא היה מורה הדרך שלי.
בהובלה שלי ובכוחות משותפים ועצומים הצלחתנו ביחד להציל את העסק וגן האירועים נחשב לעסק מצליח ומוערך.
בגיל 33 כבר היה איזון בעסק ובחיי ובגיל 35 זזתי הצידה לגמרי, הפסקתי לנהל את העסק, אחד האחים החליף אותי והתחלתי לחשוב על יציאה סופית מהעסק.
28-35 הייתה פלנטה סוערת מאוד והרגשתי לוחמת, מנהלת שרצה ממקום למקום, להציל את כולם, יישמתי הרבה מהעוצמות והיכולות שלי, מנהיגות, הובלה, תנועה ואסטרטגיה אבל היה שם גם המון כאב ואי שקט.
אחד התרגילים בעבודת הקבוצות כלל אמיגינציה – מיד כשעצמתי את עיני , הפלנטה שהופיעה מולי הייתה זו: פלנטה עשויה אש או לבה, אין אנשים, רק ישות גברית אחת וגדולה ביחס לפלנטה(אני), רצה ממקום למקום, לבושה שריון מכף רגל ועד ראש. חשתי עוצמות גדולות וגם אי שקט ודופק מהיר.
אני מבינה יותר ויותר כמה חשובה התקופה הזו להתפתחותי.
אני בת 45 ויכולה לדבר על שתי הפלנטות הנוספות שהן משמעותיות מאוד להתפתחותי, אבל בקבוצה בה השתתפתי היה גם שי, אחי הצעיר, והייתה משמעות גם למפגש הפלנטות שלנו.
שי קטן ממני ב 10 שנים ובשנים של הקמת גן האירועים הוא היה חלק ממני, חלק בלתי נפרד. אני הייתי בת 28-31 והוא היה נער בוגר בן 18-21. בשנים האלו לא זזתי בלעדיו: כל בוקר היינו נוסעים יחד, אני ניהלתי והוא היה כותב את כל סדר היום שלי, יודע מתי קורה מה, מנהל את התקציב ואת רישום ההוצאות שאני הוצאתי וכמו שאמרתי היה חלק משמעותי ובלתי נפרד ממני.
שי שיתף על הפלנטות שלו וברגע שדיבר על גיל 21 , על הפלנטה החדשה שלו, על השינוי הגדול שלו, שהזיז אותו ממני, הבנתי משהו משמעותי בקשר שלנו.
בגיל 21 שי עבר אירוע משמעותי מאוד, ששינה את חייו, באותו היום אני קמתי לבוקר בתחושה שאיבר מתוכי נפרד ממני. איבר שלא תמיד הערכתי את משמעותו. בימים הראשונים התאבלתי על השינוי הזה, התאבלתי על הפרידה מהחיים שהיו קודם. העולם נראה שונה, הכל נראה אותו דבר אבל הרגיש אחרת.
ימים ספורים אח"כ הייתי חייבת לקום על רגלי ולהמשיך בניהול העסק, ימים ולילות ארוכים ישבתי בבתי קפה, לומדת את היומנים והסדר המופתי והמאורגן של שי.
שי נפרד ממני פיזית באירוע הזה והתחיל את המסע האינדיבידואלי שלו, הוא התחיל משהו חדש וגם אני – אולם/גוף בלי שי, התבקשתי לפתח עוד כוחות בתוכי.
חבר יקר לקבוצה שאל בתחילת העבודה בקבוצות – "זה בסדר לכם לעבוד יחד?" וישר עניתי "ברור".
בסוף המפגש הבנתי למה עניתי "ברור", אני ושי נפרדנו כדי שנפגש שוב מופרדים, לא היינו יכולים להיפגש שוב ולדבר שעות, שיחות עמוקות על החיים ובטח שלא היינו יכולים להיפגש בחדר זום ולדבר על התפתחותנו, אם לא היינו נפרדים. היום בו נולדה הפלנטה של שי, של גיל 21, מסמל את ההפרדות שלנו ובאותה נשימה ובזכות ההפרדות - את המפגש העמוק והנצחי ביננו.