על יכולת ההקשבה
בספר 'מומו', מסופר על ילדה בלתי רגילה, 'בת בלי גיל' ולה יכולת הקשבה יוצאת דופן:
מומו וגנבי הזמן − פרק שני: תכונה בלתי-רגילה, וריב רגיל מאוד
"עתה הגיעו ימים טובים למומו הקטנה, על כל פנים לפי דעתה היא. משהו לאכול היה לה עכשיו תמיד – פעם יותר, פעם פחות, הכל לפי מה שנזדמן ולפי מה שיכלו אנשי הסביבה להפריש לה מלחמם. הייתה לה קורת-גג לראשה, הייתה לה מיטה, ואף יכולה הייתה – כאשר היה קר – להבעיר לה
אש בתנור. ומה שחשוב מכל: היו לה הרבה ידידים טובים.
היינו עשויים לחשוב, כי פשוט שיחק לה המזל, למומו, ונקלעה לבין בני אדם כל כך ידידותיים – מומו עצמה ודאי שהייתה סבורה כך. אך גם לאנשי הסביבה, כפי שהתברר במהרה, היה זה מזל גדול לא פחות מאשר בשבילה. הם היו זקוקים למומו ותמהו בליבם, איך אפשר היה בלעדיה עד שבאה
אליהם.
ככל שהוסיפה ילדה קטנה זו לשבת בקרבם, כן הלכה ונהפכה להם לאישיות הכרחית בחייהם. עד כדי כך, שהיו חוששים שמא תקום יום אחד ותלך לה כלעומת שבאה.
וכך קרה שהיו למומו הרבה מאוד ביקורי אורחים. כמעט בכל עת יכולת לראות אדם כלשהו יושב אצלה ומשוחח עמה בהרחבת הדיבור. ומי שהיה זקוק לה, ונמנע ממנו לבוא, היה שולח להביאה אליו. ומי שטרם הרגיש בדבר שהוא זקוק לה, היו אחרים אומרים לו: 'לך כבר אל מומו!'
משפט זה היה מעט מעט לאחד מניבי הלשון השגורים בפי אנשי הסביבה הקרובה. כמו שאומרים 'כל-טוב!', 'לבריאות!', או 'אלוהים יודע!'. כך היו אומרים אפוא בכל מיני הזדמנויות: 'לך כבר אל מומו!'
אבל מדוע ? כלום הייתה מומו פקחת מי-יודע-כמה, עד כי ידעה לעוץ עצה טובה לכל אדם? המצאה תמיד את המילים הנכונות לנחם בהן את הצריך ניחומים? האם ידעה לחרוץ משפט בחכמה ובצדק?
לא, כל זאת לא ידעה – לא יותר מכל ילד שהוא.
הידעה אפוא משהו המביא את הבריות לידי מצב-רוח טוב? האם ידעה למשל לשיר בקול ערב במיוחד? או לנגן על איזה כלי? או אולי, הואיל והיתה גרה באיזה קרקס – אולי ידעה לרקוד או הפליאה לעשות בענייני- לוליינות?
לא, גם זאת לא הייתה הסיבה.
ושמא ידעה לקסום בקסמים? ללחוש לחש כלשהו המגרש כל צרה ומצוקה? לקרוא מכף-היד או לנחש עתידות באיזו דרך אחרת?
לא, לא ממנו ולא מקצתו.
אך מה שהיטיבה מומו מאין כמוהו היה להקשיב.
אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!
אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.
היא ידעה להקשיב כך שבני-אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד.
ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה בכל תשומת-הלב, ובמלוא ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, שהנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שצפונות
בו.
מומו הקשיבה כך שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. בישנים וחיישנים מצאו בלבם הרגשת חירות ואומץ. אומללים ומדוכדכי-נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מליונים, אחד כזה
שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על נקלה להחליפו באחר, כמו שמחליפים קדרה שבורה – והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז בעודו מדבר, נתחוור לו באורח פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא כמות שהוא קיים בין בני אדם רק פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק,
ושעל כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת.
כך ידעה מומו להקשיב!...
פעם אחרת הביא אליה נער קטן את ציפור הכנרית שלו שלא רצתה לשיר. היתה זו משימה הרבה יותר קשה למומו. שבוע ימים הוצרכה להקשיב, עד שלבסוף חזרה הכנרית להתרונן ולסלסל קולה בשיר.
מומו הקשיבה לכולם, לכלבים ולחתולים, לצרצרים ולצבים. ואף הקשיבה לגשם ולרוח בעצים. והכל היה דובב אליה לפי דרכו.
לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש איש לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה-לנפשה בחוג האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת השמיים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה.
אותה שעה דומה היה עליה שהיא יושבת בתוך קונכיה גדולה, כשאזנה כרויה אל עולם הכוכבים, ודומה היה שהיא שומעת מוסיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בליבה נגיעה מופלאה.
בלילות כאלו היו לה תמיד חלומות יפים במיוחד.
ומי שעודנו סבור שאין זה עניין גדול להקשיב, ואין בזה שום דבר מיוחד – אנא ינסה ויראה, האם גם הוא יודע להקשיב ככה?"
אנדה, 'מומו', 1983, עמ' 15-21