בהפטרה של תפילת מנחה ביום הכיפורים קוראים את ספר יונה.
יונה, שנשלח להחזיר בתשובה את אנשי נינוה, בורח מהשליחות. רק כשהוא בטוח לחלוטין שאלוהים ירדוף אותו עד שימלא אותה במלואה, הוא מגיע לנינוה ומנבא את דברי אלוהים: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". תושבי נינוה, ומלכם בראשם, נחרדים כל כך מהנבואה, עד שהם חוזרים בתשובה מיד. למעשה, המלך מוביל את מנהגי האבלות והצום כדי לכפר על החטאים, כדי שאלוהים יסלח ויחזור בו מהעונש הנורא. המלך כמנהיג, כנישא מעם, חוזר בתשובה בעצמו, מבין שהוא דוגמה לכולם, והוא אינו יכול וגם אינו רוצה להסיר מעליו אחריות למצבו של העם ולאפשרות שזעמו של האל יהיה בלתי הפיך. המלך גם מוביל את העם לחזרה בתשובה, שמקיפה את כל תושבי נינוה ובעלי החיים שלהם. אלוהים משתכנע מכּנוּת התשובה של תושבי נינוה וחוזר בו מכוונתו להשמידם.
הנמשל אינו דורש הסברים ממושכים. שלטון מרכזי רציני אינו מאשים את התושבים במצב. שלטון אכפתי אינו מסיר אחריות. אינו מסית חלקים באוכלוסייה זה נגד זה בתקווה להשכיח את הטעויות שגרמו להידרדרות הגדולה במצב העם. להפך, כולם באותה סירה דואגים להיחלץ יחד. כשהשלטון מוביל ומתווה את הדרך לכולם, אין הנחות. אין יוצאי דופן. רק זה יביא לתוצאות הרצויות. רק זה יוביל לשינוי המקוּוה. להצלחה החדשה. לגאולה.
בשנת תשפ"א אנחנו זקוקים לאחדות יותר מכול. לממלכתיות. לערבות הדדית. לטיפול הולם בבעיות חברתיות, כלכליות ובריאותיות. בשנת תשפ"א אנחנו מוקירים הצלחות מדיניות. אנחנו לא מסתפקים בהן. אנחנו מברכים על מזרח תיכון חדש. אנחנו דורשים התמקדות בחינוך, בבריאות ובכלכלה של מדינה קטנה אחת עם שפם. אנחנו לא מוכנים למכירת חיסול. מדינת ישראל יקרה לנו מדי. זה אפשרי. זה תלוי בכולנו. בראש ובראשונה במנהיגינו. תפקידנו לדאוג שיעשו זאת.