"הצלחתי לתמוך בילדים אחרים המתמודדים עם הפרעת קשב אך את הדרך אל ליבה של בתי לא הצלחתי למצוא..."

שרון, מורה בכפר נוער לילדים עם הפרעת קשב ואמא לשיר בת ה- 11, בת יחידה בין שלושה אחים, מספרת:

"לפני שהפכתי לאם, למדתי במסגרת עבודתי, להתמודד עם ילדים בעלי הפרעת קשב ולהכיל אותם במישור האישי, הלימודי והחברתי. למרבה ההפתעה והתסכול, גיליתי שדווקא עם הילדה הפרטית שלי איני יודעת כיצד להתמודד. תהליך האימון שעברתי באגודת ניצן, פתח דף חדש במערכת היחסים שלי ושל כל בני המשפחה, עם שיר שלנו".

"כהורים, תמיד ידענו שאחד מילדינו יתמודד עם הפרעת קשב, כיוון שבעלי מתמודד עימה בעצמו.  כבר כששיר היתה קטנה, הבנו שזו היא. בגן הילדים ובכיתה א' לא התגלו כל בעיות. כאשר הגיעה שיר לכיתה ג', הבחנתי שהיא קוראת קריאה מצרפית (צירוף אות לאות), המתאימה לרמה של ילדים בכיתה א'. למרות זאת, החלטתי שאטפל בכך כשתגדל.   

אולם אז החלו הבעיות: בבית הספר, שיר הפריעה למורה ונהגה לצאת לשירותים פעמים רבות. בבית, שידרה תחושה ש "אף אחד לא אוהב אותי", והייתה חסרת סבלנות כלפינו. היה לי קשה לראות אותה נלחמת על מקומה בין האחים, בעיקר על ידי חלוקת פקודות ונסיון תמידי להדחף לכל עניין, אך לא בדרכים חיוביות.

הבנתי שהיא מרגישה דחויה חברתית וזקוקה לתמיכתי בתחום זה, אולם למרבה התסכול לא הצלחתי למצוא את הנתיב הנכון אל ליבה, וכל שיחה הפכה עד מהרה לצעקות.

לעומת היחסים המתוחים בינינו, הקשר של שיר עם אבא שלה היה מצויין, מה שגרם לי לתסכול רב עוד יותר. "אני יודע מה עובר בראש שלה", היה אומר לי, מותיר אותי הרחק מאחור. 

לא הבנתי, איך אני עם יכולת ההקשבה והאמפתיה שלי לתלמידי, המשתפים אותי במצוקותיהם האישיות, הלימודיות והחברתיות, מצליחה לסייע להם למצוא את הדרך הנכונה, אך לא מצליחה לסייע לבתי.

הרגשתי שיש לי יותר שאלות מתשובות, ושהתסכול גובר כל יום.. הבנתי שההתמודדות שלי כאם לילדה עם הפרעת קשב שונה מההתמודדות שלי כאשת מקצוע. הבנתי שאני בעצמי זקוקה לעזרה ותמיכה.

בגלישה בפייסבוק נתקלתי בפוסט משתף של אם שעברה תהליך אימון הורים בשיטת ה- E.C.C באגודת ניצן. משהו בסיפור שלה דיבר אלי... אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד והתקשרתי.
   

הופנתי לענבל, אשת מקצוע בכירה ומאמנת מוסמכת בשיטה ולאחר מפגש הכרות החלטתי לנסות ולהתחיל את התהליך.

ענבל עשתה  לי סדר. הייתי זקוקה למראה שתשקף לי שלא הכל קשה ונורא, בעזרתה הצלחתי לשחרר את התסכול, להגיע לתובנות ולפעול בדרכים חדשות.
למדתי כיצד להפוך את שיר לשותפה פעילה בתהליך, מה שנתן לשתינו הרבה כוח.
יחד בנינו סדר יום חדש. ההתארגנות בבוקר הפכה קלה יותר. שיר כתבה לכל מורה פתק, בו תיארה את הקשיים שלה, ואיזו עזרה היא מבקשת ועוד..  

הפכנו את התהליך לפרוייקט משפחתי ושיתפנו את האחים ששמחו לקחת בו חלק לטובת שינוי חיובי. כולנו כמשפחה למדנו להשתמש בתקשורת חיובית ולפתח את "שריר הסבלנות".
התהליך נתן לי כוחות ואמון שקיימות דרכים לפתרון ללא תסכול, ובעיקר העניק לי את האמון בשיר ואת הידיעה שאני יכולה לסמוך עליה".