יקיריי, עד כמה שלא נעים לנו לעתים להודות באמת, גם כשהיא מרוחה לנו על כל הפרצוף, יש מצבים בהם ככל שנקדים לראות את התמונה שלפנינו, כן יטב.
במצבים שונים בחיים, אנחנו מנסים בכל כוחנו לשמור על ערכים ואמונות ביחס לעצמנו ולאחרים. זה לא מחזיק. כשלא טוב לכם, עצרו. בדקו למה אתם מרגישים אי נוחות. לרוב, קיימות סיבות. זה לא בראש שלכם בכלל. זו המציאות.
אנטוניו ר' דמסיו, כתב את הספר "ההרגשה של מה שקורה - גוף ורגש ביצירת התודעה". בספר הוא מסביר איך המוח קולט אפילו בתת המודע מסרים וסימנים מהסביבה. זה מייצר לנו "הרגשה". בפועל, זו התודעה. אנחנו מבינים היטב מה קורה ומסיבות שונות, במטרה להגן על עצמנו, אנחנו מתרצים עבור האחר, מחפשים סיבות להצדיק את מעשיו וכו'...
הבעיה - המציאות תחזור ותתפוצץ לנו בפרצוף. ואז נשחק אותה מופתעים?
אבל זה כרגיל מורכב יותר. למה אנחנו מגנים על מי שכלל לא רואה את כאבנו, אפילו במחיר של הרס עצמי? אנחנו עושים זאת, כי זה משקף לנו את עצמנו! אם נודה שהאחר לא בסדר, מה זה אומר עלינו? אמהות שמגינות על בן משפחה שצריך "להעמיד במקום", שהרי כל מהותן כביכול מוגדרת ביחס להצלחות של אותה משפחה. איך יודו בכשלונן? והאם בכלל עלינו לקחת אחריות על כשלונות של אחרים? ואם זה בן הזוג?
עדיף להצדיק אותו, לגבות אותו, להגן עליו ... רק לא להודות שיש פה בעיה. אבל הברווז ישאר ברווז. ומיום ליום יגעגע יותר ויותר חזק.
צרו איתי קשר. הצטרפו להכשרה האישית. בקבוצה קל יותר. ואל דאגה, למרות שהתהליכים קבוצתיים - אין חשיפה אישית. נצלו את הידע שקיים ואת התובנות שלי ושל אחרים - אתם לא לבד.