הכוונה במילה צו היא שהדבר אינו נתון לבחירתו של האדם.

כאשר חוזר אדם לחיים נוספים, מעשיו הרעים שעשה בגלגולים קודמים שזורים בתוכו, כזכרון קרמתי, כך שבישותו נחקק מה שעליו לעשות כגמול על מעשיו הקודמים.

בגילאים הצעירים ניתן הצו לא דרך ההכרה של האדם, אלא בעקבות אירועים ומעשים שנעשו על ידי אנשים אחרים. אירועים אלה מעצבים את הצו כאילו מבחוץ. אנחנו "נטבלים" בתוך מציאות מסוימת וכאילו נאמר לנו: "זו הקרמה שלך, את זה אתה עומד להגשים בעתיד". הצו כמו נכפה עלינו ללא הסבר.

לדברי שטיינר,עד גיל 21, נרשם בתוך האדם מה צריך הוא לעשות בחיים האלה כצו קרמתי:

"המלאכים, מלאכי עליון ומלאכי האישיות אומרים לנו, בתת מודע שלנו, במשך שלושת פרקי החיים הראשונים של החיים: את כל זה הבאת מתקופות קודמות יותר, מהוויית חיים ארציים קודמים. את זה חייב אתה ליטול על עצמך".

בין גילאי 49-28, אותם ציוויים קרמתיים חייבים לבוא לידי הגשמה קרמתית. כלומר, יש הכרח שאותו נושא יחזור שוב ושוב, כדי שירשם וכמו יקועקע אל תוך נפשו של האדם, על מנת לאפשר עבודה רוחנית ותיקון.

הילדות, הינה רקפיטולציה (חזרה) על גלגול קודם. משמעות דבר זה היא שכאשר מגיע אדם לעולם, הוא חי בהוויה נפשית דומה לזו שהייתה לו בגלגול קודם.

ניקח לדוגמא אדם שבגלגול קודם חי במגדל שן, מורם מעם. מעצם מעמדו משרתים אותו, והוא פנוי לחיות חיים של הגות ועיון, מבלי שיאלץ לעבוד למחייתו, ולבוא במגע ממשי עם העולם החומרי. אדם כזה עלול להיות חסר רגישות לאנשים בעלי מעמד נמוך הסובבים אותו, ולהתייחס אליהם כאל אובייקטים.

 'החטא' אותו הוא חוטא הינו חטא הגאווה. אדם זה יכול להיות אדם שהגיע להישגים גבוהים; ועדיין, מבחינה מוסרית הוא לוקה בחסר.

בגלגול נוסף ההוויה הנפשית תחזור על עצמה והוא יתגשם עם תחושה של מיוחדות ושל עליונות. כילד, למשל, הוא ירגיש חכם מאחרים ויכיר בערך עצמו. התחושה הבסיסית שלו תהיה של און ושליטה. דברים אלו כמובן יורגשו על ידו כדברים טבעיים ומובנים והוא לא ייתן את דעתו עליהם.

או אז יגיע הצו הקרמתי. והציווי הקרמתי יהיה נפילה.

אותו ילד יהיה חייב, כתוצאה מהפגם המוסרי של הגלגול הקודם, להרגיש את הרגש אותו גרם הוא עצמו לאחרים. כלומר, להרגיש את תחושת ההשפלה, הנידוי, הפגיעה בכבוד וחוסר האונים שגרם לאחרים. בכך יחווה נפילה ממרום מעמדו.

הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בחיי היומיום הפשוטים ביותר, למשל בכיתה. נביא כדוגמה את סיפורה של הניה, ילדה חכמה, ראשונה בכתה, חביבת המורות ואהובה במיוחד על ידי המורה המחנכת שלה שממנה היא זוכה ליחס מיוחד.

יום אחד יצאה המורה הקבועה לחופשת לידה, ובמקומה הגיעה מורה חדשה ש"לא ידעה את יוסף". והנה, למגינת ליבה של הניה, מורה זו כלל לא שמה לב אליה! היא העדיפה ילדה אחרת על פניה וטיפחה אותה.

מנת חלקה של הניה הייתה תחושה קשה של כשלון, נפילה וחוסר הערכה. הפרשנות הרגשית של הניה לאירוע קשורה בצו הקרמתי שלה. אין זה אומר בהכרח שילד אחר היה מגיב באופן דומה.

רוב הצווים הקרמתיים הם רישום עדין למדי של הגורל, רישום שלאחר גיל 21 יטביע עצמו בצורה עמוקה יותר בחיים. אך קיימים גם מצבים שבהם צווים קרמתיים יכריעו את הילד והוא לא יחזיק מעמד. האופנים שבהם אי החזקת מעמד יכולה לבוא לידי ביטוי הם למשל, ניתוק מהרגש עד כדי אוטיזם, התמכרויות למיניהן שתפקידן לעמעם את הסבל, ועוד.

התמכרויות יכולות להתפתח גם בתקופות מאוחרות יותר כאשר הצו הקרמתי חוזר כהגשמה קרמתית.

בימינו אנחנו עדים למחלות רבות וקשות שתוקפות גם ילדים קטנים, למשל מחלת הסרטן. גם מחלה זו היא אופן מסוים של אי החזקת מעמד.

ילדים הם ישויות שמגיעות זה עתה מעולם רוחני שבו הכל טוב. וגם כילדה קטנה, כרקפיטולציה של חייה הקודמים, תרגיש ילדה כמו הניה טוב. ופתאום היא תיפול למעין גיהינום. לכן, נוסף על הצו הקרמתי של הנפילה, היא תהיה חייבת להחזיק מעמד בסבל ולא לסגת. אפשרויות נסיגה למינן, כפי שצוין למעלה, הן התמכרויות קשות, מחלות נפש, ועד אוטיזם – כולן ביטויים שונים לחוסר יכולת להתמודד עם הכאב.

גם בהגשמה הקרמתית עלול האדם לסגת לאחור ולברוח מהסבל. הניה, למשל, יכולה הייתה להחליט לחזור לארץ שממנה באה, לא להתמודד עם גורלה, לא לעבור את השלב של הקושי ובכך לסגת.

בדרך כלל, גיל 28 הוא מאוד משמעותי. זהו מעין גיל סף שבו האדם מחליט האם הוא מתקדם לעבר גורלו העתידי, או שנסוג לאחור.

ההחלטה להתקדם בדרך כלל קשורה בפרידה. פרידה מהעבר. לא כל בני האדם חוצים סף זה, משום שהפרידה כרוכה לעיתים קרובות בסבל רב, ויש פיתוי לחזור אחורה, לעולם המוכר ולקשרים הקודמים. אנשים בעלי שליחות רוחנית יחצו את הסף.

בהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את הצו האלוהי בתנ"ך למשפחתו של לוט, שלא להביט לאחור אל סדום הנחרבת, ואת כישלונה של אשת לוט למלא צו זה, מה שגרר את מותה המיידי. אנשים שכוחותיהם לא עומדים להם, מסיבות קרמתיות כמובן, לחציית סף זה, יכולים להמשיך את חייהם החיצוניים כמצליחנים, כאנשים פעילים ובעלי עמדות. אך למעשה, במעבר דרך גיל 28, הם לא מצאו בתוכם כוחות להתחבר לעוצמות הרוחניות הגבוהות שבקוסמוס, והחלו בתהליך של נסיגה רוחנית.

אנשים כאלה, אומר שטיינר, קיימים למכביר בימינו. הוא מביא דוגמאות: 

"מאז ומתמיד התעניינתי בהתפתחות הרוחית של ישויות אנוש, וכשמסתכל אני ברבים שחיו חיי יצירה בשנות החיים המוקדמות, שהרשימו מאוד את בני דורם כמשוררים צעירים, אולי, או כאמנים במישור כלשהו, שעליהם נאמר בהיותם בני 27-24 "איזה כשרון מופלא!" [...] ובכן, הם נעשו קשישים יותר. לאחר הביצועים הפיוטיים והאמנותיים של הבחרות נתייבש המעין וחרב וכבר לא נחשבו כמקודם בספירה שבה יצאו להם מוניטין של ממש [...] החיים בזמננו גדושים תכופות בטרגדיה זו וקיים בתוכנו כל כך הרבה שאיננו עומד במבחן השנים. לעת נעורים מצויים שפע של אידיאלים, לעת הזקנה נשארים אך מעט. אנשים קשישים יותר מוצאים משענת במדינה ובקצבה המוענקת להם, יותר מאשר בכוח התמיכה של החיים עצמם. הם זקוקים לסעד מבחוץ, הואיל ואינם יכולים למצוא מה שיביאם לידי זיקה אל ההיררכיה הראשונה (הספירה העליונה של עולמות הרוח המספקת לאדם כוחות בחלק השני של חייו).                                                            

אנשים שכוחותיהם עמדו להם והם התגברו על הסבל, מגשימים את הצו בגילאים 49-28.

בנוסף לתיקון 'הפסיבי' – איזון הקרמה על ידי כך שנחווה את הרגש הקשה שאותו גרמנו בגלגולים קודמים לאחר – החל מגיל 49 מתאפשר גם תיקון אקטיבי, שבו אדם מודע לגורלו, ורואה אותו בפרספקטיבה רחבה. אז נגמר תפקידו של הסבל; השיעור נלמד. הדבר יכול לבוא לדוגמא בהסכמה שלא לקבל את ההכרה, הכבוד והמקום הגבוה שממנו באתי.

דוגמה לחוסר מוסר הכרחי,  נמצא במסורת היהודית. ליעקב הייתה משימה – להיות אביה הפיזי והרוחני של האומה העברית. על מנת להגשים זאת חייב היה יעקב לרמות את אביו ואת אחיו עשיו ולגזול מהאחרון את הבכורה ואת ברכת אביו. מנקודת מבטו של עשו נעשה לו עוול נורא.

יעקב, בדרכו הנחושה להיות אבי העם היהודי, רימה גם את לבן כאשר יצא מעִמו: לבן הורה לו לבחור לו סוג מסוים של עיזים שאיתן ייצא לדרך, וסוג אחר שישאיר לו.

יעקב השפיע במרמה על תהליך הלידה של הגדיים, בכך שגילף מוטות בצורות שונות, ושם אותם בתוך שקתות המים כדי שהעיזים יראו אותם בזמן שהן שותות. ה"טריק" עבד והעיזים המליטו גדיים "ברודים ונקודים", עם אותן נקודות וצורות שהיו במוטות.

במקרה של יעקב, התוצאה של אי המוסריות ההכרחית שלו התבטאה במאבק שלו עם המלאך, מאבק אשר ממנו יצא צולע, פגוע בירכו, כלומר תוצאות מעשיו 'ירדו לגפיים'.

 התיקון לצו הקרמתי או לרוע שעשוי לנבוע ממנו כולל בתוכו קרבן. 

קרבן הוא הסכמה להיות במקום שממנו ברחת תמיד; אם זה בפרידה רגשית יזומה, או בהסכמה לרדת ממגדל השן, כמו במקרה של הניה. מטמורפוזה נפשית רוחנית יכולה להתרחש רק כאשר מתרחש קרבן; בלעדיו אנוס האדם לחזור ולהגשים את הצו הקרמתי שלו, לפעמים עד המוות.

במקרה של הניה התרחש תיקון שלם. הניה היא אדם יוצא דופן בהתפתחותו הרוחנית. היא רכשה ידע רב, תרמה ועזרה לאנשים אחרים. היא משרתת את האמת הרוחנית בעוד שמעמד וכסף אינם נחשבים יותר בעיניה. היא נחבאת אל הכלים ופועלת מאחורי הקלעים.

עיוות קוגניטיבי הוא מתן פרשנות סובייקטיבית לאירוע כלשהו. אירוע כואב גורם לנו לייחס רוע וזדון למעשהו של מי שפגע בנו. עיוות קוגניטיבי מעין זה דורש תיקון קרמתי. וכאשר הוא עובר מאינקרנציה אחת לשנייה, יזכור האני הגבוה את העיוות בגלגול העוקב. אדם שהגוף האסטרלי שלו עבר טרנספורמציה והפך לרוח העצמיות יכול לחדור לתוך הזיכרון הביוגרפי שלו ולתקן עיוותים שנוצרו בעבר. הדבר כרוך גם בהכנסת אקטיביות למחשבה הפסיבית בהתאם לדבריו הבאים של שטיינר: 

"האדם פשוט מרשה למחשבות להגיח מתוך התופעה ולמלא את נפשו באופן פסיבי. ספרי הפילוסופיה של החירות מדגיש, בניגוד לכך, את היסוד הפעיל שבחשיבה, מדגיש כיצד הרצון חודר לתוך החשיבה וכיצד אפשר להפוך מודע לפעילות הפנימית באמצעות תרגיל שנקרא 'חשיבה טהורה'. בהקשר זה הראיתי שכל האימפולסים המוסריים האמתיים מקורם בחשיבה טהורה זו. ניסיתי להראות כיצד הרצון, שאלמלא כן היה נשאר פסיבי, פורץ לתוך תחום החשיבה, מעורר אותו בסערה והופך את החושב לפעיל מבחינה פנימית.... קורא הפילוסופיה של החירות צריך לחוות משהו כמו רגע היקיצה, המַעבר מפסיביות לאקטיביות, גם אם מדובר במישור גבוה יותר, כמובן. עליו להיות מסוגל לומר "מובן שגם קודם לכן חשבתי מחשבות, אבל חשיבתי רק נתנה למחשבות לזרום ולשאת אותי אתה. עכשיו אני מתחיל בהדרגה להיות פעיל בתוכָן בפנימיותי"                          

 שטיינר, 'להתעורר בקהילה', 1923, עמ' 75

 

מדוע חשוב לתקן עיוותים בביוגרפיה שלנו? מהו מקור העיוות? בדוגמה שלפנינו מקור העיוות הוא בפרשנותה של הילה את מניעיה של חברתה, כמעשה שנעשה מתוך רוע. בהמשך נראה שמקור הרוע אינו בחברה אלא בהילה עצמה. למרות זאת, הקרמה דורשת שעד גיל מסוים רגש הפגיעה, והייסורים המתלווים לו, לא יתפוגגו. העובדה שהרוע והפגיעה נחווים בעוצמה רבה מצביעה על קשר לחיים קודמים. העיוות הקוגניטיבי ותיקונו הוא אחת מדרכי התיקון למעשים בלתי מוסריים של החיים הקודמים.

השאיפה הקרמתית של האדם לתיקון מייצרת אירוע שבו הוא נפגע, וזאת על מנת שיגלה את האמת על עצמו. כך למשל, אם הדימוי של אדם על עצמו הוא של אדם טוב והגון, ומישהו מטיל ספק בכך והוא נפגע ממנו עד עמקי נשמתו, חובתו לברר, במלוא הכנות, האם הדימוי שלו על עצמו מבוסס על אמת או שאולי מסתתר שם משהו אחר. 

חוויה היא דבר אמתי, מחשבה אינה בהכרח אמתית. חשיבה חיובית והגישות של  העידן החדש נועדו לעזור לאדם להרגיש טוב ולא לחוש את הכאב הקיומי, את הסתירות והשקרים הפנימיים. על פי שטיינר, עד אמצע החיים, השימוש בחשיבה חיובית הינו נחוץ, משום שבמהלך המחצית הראשונה של חייו על האדם להתגשם ולתפקד. לשם כך נכון לו לחפש שיטות שמאפשרות לו לתפקד ולבנות את חייו. עליו להכניס, באופן סוגסטיבי, מחשבה שתעזור לו לתפקד בתנאים רגשיים קשים. מחשבה חיובית מנתקת את האדם מכאבו. 

העיוות הקוגנטיבי משרת את ההגשמה הקרמתית. ככל שהאדם הופך מודע יותר, ומשתחרר מהעיוותים הקוגנטיבים שגרמו לו לפרשנות מוטעית, כך הוא הולך ומשתחרר מההגשמה הקרמתית והחירות שלו אל מול גורלו הולכת וגדלה.

עמיר (שם בדוי) היה בילדותו המוקדמת ילד אהוד בקרב חבריו ובעל כשרונות רבים . הוא מספר על חלימה בהקיץ, בה ראה עצמו טס, גבוה מעל כולם, ומביט עליהם מלמעלה. במהלך השביעון השני, החלה מערכת יחסים בינו ובין ילד אחר, בה חש עצמו נחות ומושפל, ואף כונה 'עבד'. הילד השני היה חזק ומאיים והוא צנום ועדין יותר. מערכת יחסים זו ותחושת ההשפלה והנחיתות היוו צו קרמתי בחייו של עמיר, ששבו והופיעו בהמשך חייו, כהגשמה קרמתית, דרך מערכות היחסים שלו בהמשך, בצבא, בעבודה ובזוגיות. 

בתהליך אישי של יעוץ ביוגרפי, ראינו יחד עם עמיר, כיצד הוא הוביל עצמו שוב ושוב באופן לא מודע, למערכות יחסים ומצבים בהם הוא יחוש נחות ו'נמוך' מאחרים הן דרך אופי העבודה שבחר, האנשים עימם בחר להיות מעורב במערכת יחסים וכד' והן דרך עיוותים קוגנטיביים שהשפיעו על האופן בו פירש את המציאות. 

בהמשך התהליך, עמיר היה מוכן לפגוש באומץ את המקומות בהם הוא עצמו משפיל ו'מנמיך' אחרים. הוא ראה כיצד כאשר עומד בפניו אדם חלש ממנו אם במעמד ואם ביכולות, הוא נוטה לנצל חולשה זו בשביל להגביה את עצמו. תהליך זה איפשר לעמיר להתחיל להשתחרר בהדרגה מההגשמה הקרמתית, דרך לקיחת אחריות והגברת המודעות לנטייה שלו להשפיל ולהנמיך אחרים, והסכמה לפגוש את הרגשות הכואבים של השפלה ונחיתות מבלי להאשים בהם את הזולת. עמיר מתאר כי תהליך זה השפיע באופן משמעותי על מערכת היחסים הנוכחית שלו עם בת זוגו ועל החוויה שלו במקום עבודתו, הוא החל לבסס את מערכות היחסים הנוכחיות שלו על קשר הדדי ושוויוני יותר אשר לפני כן לא הכיר.