האדם והאדמה כישויות הקונפליקט - שיעור 1- חלק ב -מהו הקונפליקט?

מבוא

יחידת לימוד זו עוסקת כולה בנושא הקונפליקט על היבטיו השונים, מקורותיו הרוחיים, ומשמעותו באבולוציה של האדם והעולם. אין לראות במושג 'קונפליקט' את המובן המוכר לנו מחיי היום יום, כמצב (לרוב לא נעים) המלווה את האדם בנסיבות שונות לאורך חייו. ביחידה זו נעסוק בקונפליקט כמהות בפני עצמה, מהות המגדירה את ישותו של האדם ואת ישותה של האדמה בשלב זה של אבולוציית האדם והאדמה.

ללא התבוננות זו בשאלת הקונפליקט לא נוכל לעמוד על הבנת משימת ההתפתחות המורכבת הנדרשת מהאדם בשלב זה.

הגדרה

המילון העברי (אבן שושן ) מגדיר את הקונפליקט : "מאבק, סכסוך, ניגוד, התנגשות עניינים בין אנשים או בין מדינות וכיוצא באלה"

אם נרחיב הגדרה זו ונעמיק בה, נוכל לומר שבבסיס הקונפליקט עומדת הנפרדות והתביעה לבלעדיות. כאשר תביעה זו לבלעדיות נאלצת לעמוד מול תביעה מצד אחר נוצרים קונפליקט ובעיקבותיו עימות. כל צד המייצג דבר מסוים מסרב להכיר בקיומו של דבר מנוגד ושונה ממנו, כשמאפייניו של העימות הם התנגדות, סירוב, אי הסכמה. הימצאות במצב של קונפליקט מעוררת עוצמות רגשיות התלויות בגודל הקונפליקט ובהיקפו. מצב סוער זה שואף לפורקן.

הקונפליקט בממלכות השונות

מעל האדם ומתחתיו קיימות צורות הוויה שונות, המכונות בשם ממלכות. ממלכות עולם הרוח קיימות מעל האדם (ההיררכיות השלישית, השנייה והראשונה), ומתחתיו קיימות ממלכות בעלי החיים, הצומח והדומם (המינרלי).

הקונפליקט אינו מאפיין רק את ממלכת האדם. פרט לממלכת המינרלים, אנו מוצאים כי גם בממלכות השונות יש קונפליקטים, אך אין הם נדרשים להיפתר מתוך מודעות עצמית. איכותם והאופן בו הם מתנהלים נובעים מהשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים. רק האדם נדרש לחולל בתוכו היפוך ביחס לקונפליקט. משמעות ההיפוך היא שזירת הקונפליקט עוברת מבחוץ פנימה. על האדם לשאת בתוכו את הניגודים מבלי 'להרוג' את אחד הצדדים.

מלחמות בין העמים, הן הביטוי הקשה של קונפליקט אשר זירת הפעילות שלו היא הזירה החיצונית שבה צד אחד מחסל ומסלק את האחר.

גֶרְנִיקָה (Guernica) היא אחת מיצירות האמנות המפורסמות של פבלו פיקאסו, שצוירה בשנת 1937. התמונה צוירה כתגובה להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב-26 באפריל 1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, על ידי הנאצים, הפצצה שגבתה כ-1,600 הרוגים ועוד אלפי פצועים

ורקינגטוריקס נכנע לקיסר; ציור מאת ליונל רואייה. מלחמת גאליה – הייתה מלחמת כיבוש שניהלה הרפובליקה הרומית המאוחרת כנגד השבטים הקלטיים השונים בשטח גאליה העתיקה בין 58 ל-50 לפנה"ס. היא הסתיימה בניצחון רומאי ובכיבושה של גאליה על ידי הרפובליקה הרומית.

הקונפליקטים בממלכות בעלי החיים והצומח

מכיוון שהקונפליקט מעורר באדם מצוקה, הנטייה הבסיסית שלו היא להפסיק את הקונפליקט, לרוב על ידי סילוק הצד האחר מהזירה.

פתרון זה לסיום הקונפליקט קיים באופן טבעי, בשתי הממלכות שמתחת לאדם – בעלי החיים והצומח. אין ציפייה או דרישה מבעלי חיים או מצמחים לשאת בתוכם קונפליקט. רק בממלכת האדם – הקונפליקט, כמהות בישותו של האדם, מאלץ אותו לעבור את התפתחותו דרך הכרת אותה המהות.

הקונפליקט בממלכת בעלי החיים

עימות בין בעלי חיים מסתיים כמעט תמיד בסילוקו של האחר על ידי הרחקתו או הריגתו. לרוב יהיה זה החלש או החדש שיסולקו מהזירה ובכך תישאר הבלעדיות לצד המנצח.

"זכרים של בעלי חיים רבים נלחמים זה בזה כדי לזכות בנקבות. לעתים קרובות ההכרעה מי המנצח מתקבלת עוד לפני הקרב. הזכרים "מודדים" זה את זה ומתרשמים מתכונותיו של היריב. אם אחד מהם מכיר בעליונותו של היריב, הוא נסוג ועוזב את השטח ללא פגע. אם השניים מתעקשים, מתפתח קרב. ובקרב – כל האמצעים כשרים. כל אחד לפי יכולתו ולפי ה"ציוד" שהוא נושא. יש בעלי חיים שנוגחים זה בזה בעזרת הקרניים שלהם (איילים, צבאים, יעלים); אחרים מתגוששים בעזרת גופם (דובים, אריות, עופות שונים) ויש שמטילים את כל כובד משקלם זה על זה (פילי ים, היפופוטמים). ג'ירפים עושים "דו-קרב" של צווארים, וסרטנים שונים נאבקים בעזרת הצבתות. הקרב מסתיים, כאשר אחד היריבים מובס ומסתלק. רק לעתים רחוקות הקרב נגמר במותו של החלש יותר.
המנצח בקרב זוכה ב"כל הקופה" - לא בנקבה אחת כי אם בכמה. אצל בעלי חיים מסוימים המנצח זוכה בעדר שלם של נקבות המכונה "הרמון". כולן הולכות אחריו ומזדווגות רק אתו! בעלי חיים אחרים זוכים בטריטוריה(שטח). הם מזדווגים עם כל נקבה שמזדמנת לאותו השטח...כולם נאבקים על הזכות להתרבות. רק הזכרים המנצחים שהם החזקים והעקשניים ביותר, זוכים להתרבות, והם מעבירים תכונות אלה לצאצאיהם."

ד"ר סמדר רייספלד , 'מלחמות זכרים בתקופת החיזור'. מט" ח הספריה הוירטואלית

בממלכת הצומח

גם בממלכת הצומח – הצמח החזק יותר יסלק את החלש וישתלט עליו, העץ הגבוה יותר מכוון את הצמרת שלו אל האור , ובכך גורם למותם של הצמחים הנמוכים יותר שאינם מגיעים אל האור.

"כשבוחנים היטב את הרכב הצומח בטבע מגלים תופעות המזכירות לנו במידה רבה את החברה האנושית; מוצאים בין הצמחים יחסי גומלין מעניינים, תהליכי אכלוס מתוחכמים של בתי גידול שונים ואפילו מה שנראה כהעדפת שכנים מסוימים על פני אחרים. כך נוצרת חברת צמחים אופיינית לכל בית גידול. לכאורה נראה כאילו התשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית, אולם למעשה אין הדבר כך. ככל הידוע לנו עד עתה אין הצמחים מסוגלים לפעולות של חשיבה ורגש, וכל מה שנראה לנו כתופעות אנושיות אינו אלא תוצאה של שלושה צרכים בסיסיים של הצמח הבודד:

מינימום תחרות מצד צמחים אחרים.
תנאי גידול מתאימים ככל האפשר ויכולת לשרוד.
אירועים יוצאי דופן השגת הצלחה בהעמדת דורות נוספים של צאצאים.

כלומר מדובר בגורמים "אנוכיים" בלבד. תפקידם של הפֵּרות העסיסיים והדשנים שבהם ניחנו שלושת עצי הפרי שבמשל היה מלכתחילה לסייע בהפצת הזרעים באמצעות בעלי חיים. את השבחת הפֵּרות השיג האדם באמצעות סלקציה בת דורות רבים המותאמת לדרישותיו.

ליאורה קרת ,צמחים – 'מי גר עם מי ומדוע' 12/01/2013

https://www.wildflowers.co.il

יתכנו גם דרכים אחרות לפתרון הקונפליקט, כגון: טפילות, סימביוזה וכיוב'. אולם באף אחד מהמצבים לא נשארים שני הצדדים כשתי מהויות העומדות בפני עצמן.

"בעולם החי כל היצורים כולם מקושרים זה לזה בדרך כזו או אחרת, ברשת סבוכה של יחסים מסוגים שונים. יחסים אלו עשויים להיות טפילות, יחסי טורף-נטרף, או סימביוזה בין שני יצורים. מקורו של המונח סימביוזה הוא במילה היוונית שפירושה "לחיות יחדיו", וזהו בדיוק סוג היחסים אותו מתאר המונח – שני יצורים אשר חייהם כרוכים זה בזה לשם השגת תועלת משותפת. שיתוף פעולה שכזה עשוי להתקיים בין יצורים מכל סוג: צמחים, בעלי חיים, חיידקים, ופטריות. הודות לסימביוזה שני היצורים מרוויחים, ולאורך פרקי זמן ארוכים הם אף עשויים לעבור אבולוציה משותפת ההופכת אותם ליותר ויותר מתאימים האחד לשני, לעתים עד לרמה בה אינם יכולים עוד להתקיים בנפרד. הסרטון הבא מציג את מונח הסימביוזה ומביא לפנינו מקרה מבחן של סימביוזה ואבולוציה משותפת.

עידו קמינסקי, מכון דודסון , 'סימביוזה - שיתופי פעולה בטבע '

הקונפליקטים בעולם הרוח - בשירות הטוב והנכון.

עולמות הרוח נמצאים סביבנו כל הזמן ויש קשר, הזנה ויחסי גומלין בין האדם ובין עולמות הרוח.

הקרוב ביותר לאדם הוא העולם האסטרלי.

עולם הרוח האסטרלי מאוכלס בישויות אסטרליות, וגם שם יש חוקים – עקרונות רוחיים גבוהים המסדירים את קהילת הישויות הללו. במצב שבו עלולה כביכול להיות "התנגשות" בין פעילותה של ישות אחת לעומת ישות אחרת, פועלים עקרונות שתכליתם לשרת את הטוב והנכון ולקדם את ההתפתחות.

השלבים בהם נמצאות הישויות הגבוהות - מתוות לאדם את שלבי ההתפתחות העתידיים שלו. בבחינת מה בעליונים כך בתחתונים.

האדם נדרש להכיל את זירת הקונפליקט בתוכו ובדרגות התפתחות גבוהות יותר לפעול על פי העקרונות הפועלים בעולם הרוח.

שני העקרונות בעולם הרוח שפועלים במצב של קונפליקט:

העיקרון הראשון: חוק החדירות

הישויות האסטרליות הסובבות אותנו נטולות גוף פיזי. עובדה זו יכולה לאפשר להן לחדור אל תוך ישות אחרת. ולקיים את מה שבעולם הפיזי אינו אפשרי – בו-זמניות. באותו מרחב וזמן יכולה להתקיים יותר מהוויה אחת. זהו חוק החדירות. בעולם הפיזי של בני האדם הדבר כמובן אינו אפשרי, והקונפליקט דורש הכרעה.

שטיינר נותן דוגמא – בני אדם מעוניינים לבנות כנסייה באתר מסוים. אך באותה קהילה קיימות שתי קבוצות שכל אחת מהן רוצה לבנות כנסיה בסגנון אחר באותו מקום ממש. בעימות שייוצר בין הקבוצות ברור הוא שרק קבוצה אחת תוכל לממש את רצונה. כך נפתר / מסתיים קונפליקט בעולם הפיזי – צד אחד דורש בלעדיות והצד האחר צריך להיות מסולק.

"בעולם האסטרלי, הדבר שונה לחלוטין. שם בהחלט אפשרי שייבנו, נניח, שתי כנסיות על אותו האתר. למעשה, דברים כאלה קורים כל הזמן בעולם האסטרלי, וזה הדבר הנכון שם. אין שם וויכוחים כמו בעולם הפיזי. אין שם פגישות בהן אנשים מנסים להשיג רוב קולות לטובת דבר זה או אחר. אין שם שום צורך בכך. כאשר מועצת העיר מקיימת ישיבה כאן, ו-40 מתוך 45 אנשים מחזיקים בדעה אחת והשאר בדעה אחרת, אז שתי המפלגות היו רוצות, במחשבה, לרצוח זו את זו בגלל הדעות השונות שלהן. ...במישור האסטרלי, כאשר נוצרת מחשבה, היא כבר קיימת שם במובן מסוים. לכן, אם לישות אסטרלית כמו אלו שדיברנו עליהן עולה מחשבה, היא מייד מושיטה "משושים" שלובשים את הצורה של מחשבה זו, וגם ישות שנייה מושיטה מתוך עצמה את ה"משושים" שלה. כעת שתיהן חודרות זו את זו, ונמצאות באותו המרחב כישות חדשה שנוצרה זה עתה. יש שם חדירה הדדית מתמידה של דעות, מחשבות ורגשות מגוונים ביותר. בעולם האסטרלי, הרעיונות המנוגדים ביותר יכולים לחדור אחד את השני."

שטיינר, 'העולם האסטרלי', הרצאה 1.

חוק החדירות בממד הארצי:

המבנה הסגור של הגופים של בני האדם ושאר הממלכות הנקלטות על ידי החושים (מינרלים, צמחים ובעלי חיים) אינם יכולים לקיים את העקרון הזה הפועל בעולם הרוח.

המחשבה על קיום בו זמנית של שתי מהויות נפרדות, שונות ואף סותרות זו בתוך זו – נתפסת בעיני האדם כיצירה של דבר כלאיים, משהו מפלצתי, מעוות, שאינו הולם את ההגדרות הארציות.

הדבר יתאפשר רק בגופים הגבוהים של האדם הגופים הנפשיים רוחיים. בעזרת כוחו של 'האני' יכול האדם לתרגל את האפשרות של קיום בו זמנית בתוכו של שתי איכויות סותרות.

העיקרון השני בעולם הרוח:

העיקרון השני, נוסח על ידי הפילוסוף, הסופר והמשורר הגרמני, גתה, והוא: 'מה שפורה, רק הוא אמיתי!'

רק מה שהוא פורה הוא אשר יפעל בעולם. מה שיקבע את קיומו או אי קיומו של רעיון מסוים בעולם תהיה השאלה האם מחשבה זו תפרה ותקדם את העולם. אין בכך שיקולים אישיים, אסטרליים וכיוב'. האמת היא המנחה את הקונפליקט בעולמות הרוח. מה שנכון, ומה שיפרה את המשך התפתחות העולם הוא אשר יפעל בעולם. גם כאן מסולקת כביכול מחשבה אחת מפני המחשבה האחרת אך מה שקובע היא המחשבה הגבוהה ולא היצרים הנמוכים.

"אך נניח שישות אחת מהעולם האסטרלי רוצה לממש משהו, וישות אחרת מתנגדת. אי אפשר שם לנהל דיונים, אלא העיקרון ששולט הוא שהדבר חייב להוכיח את עצמו! כאשר שני "מחושים" נמצאים באמת באותו המרחב, הם מתחילים להיאבק זה בזה, ואז הרעיון שיכול להניב יותר פרי הוא זה שיכול להמשיך להתקיים, ויש לו את הזכות למחוק את השני ולהגיע לידי ביטוי. ..במישור האסטרלי, כל דעה חייבת להפוך למעשה. אך הישות עצמה אינה נאבקת. היא נותנת לדעות להילחם, והדעה המועילה ביותר מגרשת את השנייה מהזירה.... . הדגשנו לעיתים קרובות שהעידן שלנו חי יותר ויותר בתודעה שקשורה רק לעולם הפיזי, למאפיינים ולתכונות של העולם הפיזי. כשעולים וויכוחים, כול צד היה רוצה להשמיד את הצד השני, שאינו באותה הדעה, או לועג לו ומתייחס אליו כאל טיפש. אין זה כך בעולם האסטרלי. שם ישות תאמר: "דעות אחרות אינן מטרידות אותי." שוררת שם סובלנות מוחלטת. אם דעה מסוימת יכולה להיות יותר מועילה מדעות אחרות, היא תגרש אותן מהזירה. כל ישות מרשה לדעות אחרות להתקיים כמו לדעה שלה עצמה, מפני שלדברים יש את הזכות להסתדר דרך מאבק.... ישות של העולם האסטרלי לעולם לא תתווכח עם ישות אחרת כמו בני האדם, אלא תאמר לישות השנייה: בסדר, את תעשי מה שאת חושבת, ואני אעשה את מה שאני חושבת! בקרוב יתברר איזה רעיון יותר פורה, איזה רעיון יגרש את השני מהזירה."

שטיינר. שם

על תבוסה ונצחון

כפי שראינו, שני העקרונות הפועלים בעולם הרוח אינם כפופים למושגי נצחון ותבוסה. אלו שייכים לבני האדם ולממלכות שמתחתיו. משאבים רבים נלקחים כדי להזין את הצורך בנצחון ואת התחושות הנלוות לכך. ומולו כאב התבוסה יכול ללוות את המובס לזמן רב מאוד, לפעפע בתוכו כרעל ולהפוך למניע בקונפלקט הבא. הדבר אמור הן בביוגרפיה הפרטית של האדם והן במאבקים בין קבוצות, עמים וכו'.

אצל בני אדם מוכרת האימרה 'שהטוב ביותר ינצח': May the best man win. אך כאן מתקיימת הטרמינולוגיה של נצחון ותבוסה. הטוב ביותר או הטוב יותר ינצח אך לרוע מזלו של האחר הוא הפסיד. בעולם הרוח מה שמנחה מצב של מאבק היא השאלה – מהו הדבר הטוב ביותר והפורה ביותר שיכול לקדם את העולם? ומרגע שעקרון זה הוא המוביל, לא מלווה הדבר בתחושה של הפסד או החמצה.

המשימה של התקופה – החדרת החומר ברוח

במהלך האבולוציה עובר האדם הפרדות מהאחדות ואינדיבידואציה – על הקרקע זאת מתרחשים הקונפליקטים. רק האדם, כישות בעלת "אני", שבאפשרותו החופש לבחור – נדרש להימצא בתוך קונפליקט באופן שהוא ייחודי לממלכת האדם.

המחשבה כי ניתן לאפשר לשני צדדים, לשתי מהויות, לחיות יחד בו זמנית, דהיינו - לחוות את החיכוך המתמיד מבלי לסלק את הצד האחר – הנה התביעה מולה עומד האדם כחלק מהתפתחותו בשלב הנוכחי של האבולוציה הרוחנית.

האדמה היא פלנטת ההיפוך - זהו המעבר 'מהתעבות' הרוח לחומר, לשלב של החדרת הרוח לתוך החומר. בבסיסם של הקונפליקטים כולם, שתי מהויות אלו, רוח וחומר, המנוגדות האחת לשנייה בתכלית הניגוד, הן המהוות את המהות של האדם והאדמה כישויות של קונפליקט.

"ההבנה של כריסטוס, אותה רוכש האדם על פני האדמה, הנה הכנה בקנה מידה אחר מכל הכנה שמתרחשת על פני האדמה, עבור כל ראייה וידע של הישות הזו בעולמות הגבוהים. לפיכך, בישות-כריסטוס חי עקרון ההתקדשות באופן שונה מאשר אצל המתקדשים האחרים. אכן, הם חוו עולם על-חושי – לפעמים עמוק ביותר – ונתנו את האימפולסים השונים למהלך האבולוציה האנושית מתוך אותו העולם. אך כאשר הייתה להם חוויה של העולמות הגבוהים – כאשר הם היו בתוכם – הם היו מחוץ לגופם הפיזי. למרות שלא נדרש מאמץ גדול מצידם של מקודשים גבוהים לעזוב את הגוף הפיזי, למרות שרק צעד קטן נדרש להוציא ממנו (to issue) את מלוא העובדות הרוחניות – עדיין, נכון הוא שמעבר זה מהגוף הפיזי לעולמות הגבוהים היה חייב להיעשות. בכריסטוס-ישוע, קיימת תופעה ייחודית ומובחנת. במציאות, בהתאם לעיקרון ההתקדשות – בהתאם למה שהאדם נזקק לו על מנת להיות מתקדש – לאורך כל שלוש השנים בהן חי הכריסטוס על פני האדמה, הוא לא עזב אף פעם בכוונה את גופו כפי שזה נעשה בהתקדשות. הוא נשאר כל הזמן בתוך גופו. כל מה שהוא הביא לחיים ונתן לעולם במהלך שלוש השנים האלו, ניתן דרך גופו הפיזי. המתקדשים האחרים נתנו את מה שהיה להם לתת לאנושות באמצעות הגופים העל-חושיים שלהם. בכריסטוס אנו מוצאים את האינדיבידואליות האחת והיחידה שנתנה כל מה שהיא נתנה, כל מה שהיא אמרה, כל מה שיצא ממנה לאבולוציה האנושית, באמצעות גופה הפיזי, ואף פעם לא דרך הגופים הגבוהים יותר בצורה בלתי-ישירה.

שטיינר , 'התקדשות, נצח והרגע החולף', הרצאה 2

הקונפליקט בין רוח לחומר בתוך נפשו של האדם

נפש האדם אשר תפקידה לתווך בין המימד הפיסי למימד הרוחני באדם, הינה 'משרתם של שני אדונים', היא שרויה בין רוח לחומר ועל כן מצויה בקונפליקט מתמיד:

"באופן יחסי קל לעקוב אחרי אירועים אינטימיים מסוימים בנפש, כמו למשל הקונפליקטים הרגשיים שקיימים גם שם, בנפש, ושמתגלים באמנות, בדרמה הטרגית. אך קשים הרבה יותר הם הקונפליקטים האנושיים שבחיי היום-יום שלנו, שפשוט איננו יכולים לדמיין שהם נמצאים שם, ועדיין כל אחד מאיתנו חווה אותם בכל עת בחייו.
קונפליקט מסוג זה שגילתה החקירה הרוחית מתרחש מבלי שהתודעה הרגילה שלנו תהיה מודעת לו: אנחנו מתעוררים מדי יום, כאשר הנפש עוזבת את העולם בו היא שהתה בזמן השינה ויורדת אל הגוף האנושי. כפי שאמרתי, לרוב איננו יודעים דבר על כך, ועם זאת מדי בוקר הנפש שלנו עסוקה במאבק שהחוקר הרוחי יכול לתופסו רק במידה מועטה: מאבקה של נפש אנושית אחת, בודדה, במפגשה עם כוחות הטבע האדירים. רעמים וברקים וכל דבר אחר באלמנטים שעלינו להתעמת איתם בחוץ, בעולם, פורקים עלינו את כוחותיהם העצומים כשאנו עומדים שם פחות או יותר חסרי אונים. אך כל הכוח האדיר הזה, גם כשפוגשים אותו פנים אל פנים, הינו קטן כשמשווים אותו למאבק הלא מודע ברגע ההתעוררות, כשהנפש שלנו – שעד לאותו רגע חיה רק לעצמה – חייבת להתאחד עם הלחצים והחומרים של גוף לחלוטין פיזי. הנפש זקוקה לאורגניזם הזה כדי להשתמש בחושים הפיזיים שמנוהלים על ידי חוקי הטבע, וגם כדי להשתמש באיברי הגוף שבהם שולטים כוחות הטבע. בנפש יש איזו כמיהה לצלול למצב טבעי טהור זה – כמיהה שבאמצעות ההתעוררות מגיעה לסיפוקה כל פעם מחדש, ועם זאת ברגע זה ממש קיימת עדיין רתיעה, תחושה של חוסר אונים מוחלט מול ההתנגדות הנצחית שקיימת בין הנפש לגוף הפיזי שקשור לטבע, לתוכו מתעורר האדם. אולי יישמע מוזר שמאבק יומיומי זה מתרחש במעמקי הנפש שלנו – אבל הוא מתרחש בחוסר מודעות מוחלט. הנפש לא יודעת דבר ממה שעליה לעבור מדי בוקר, ובכל זאת הקונפליקט מעיק עליה ומשפיע על עצם טבעה ואופייה האינדיבידואלי.
יש משהו נוסף המתרחש במעמקים אלה בעת שנרדמים, שהחקירה הרוחית יכולה לגלותו. הנפש האנושית נסוגה מהעולם החושי ומאיברי הגוף, ופחות או יותר משאירה את הגוף הפיזי מאחור, בעולם הפיזי-חושי. בעת הזו באה אל הנפש מה שאפשר לתאר כמודעות לפנימיותה. היא מתחילה לחוות, באופן לא מודע, את המאבקים הפנימיים שגורמים לה, במצב ערות, גבולותיו של הגוף הפיזי, בו היא חייבת לפעול כתוצאה מהיותה סבוכה בחומר. הנפש מודעת למשיכתה אל העולם החושי הכבד, שמדכא את מוסריותה. בעת ההרדמות ובמהלך השינה, הנפש נמצאת עם עצמה בלבד וחדורה אווירה כה מוסרית, שכמעט לא ניתן להשוותה למוסריות שאנו מכירים בחיים הרגילים. בנוסף לרשמים, זו חווית הנפש הנמצאת מחוץ לגוף הפיזי והווה קיום רוחי טהור בין הרגע בו נרדמים ועד שלרגע היקיצה."

שטיינר, הפואטיקה והמשמעות של האגדות, 1913, GA62

מידע למתודת עבודה