בשיעור האחרון למדנו על אגואיזם כחרב פיפיות. אמרנו שבחלק הראשון של החיים עלינו להיות אגואיסטיים כדי לקחת מהעולם, ובחלק השני של החיים זה צריך להתהפך כדי לבנות את עצמך מחדש, כדי להיות בעל ערך לעולם. אנחנו לוקחים מהעולם כדי להחזיר לו. לא רק לבנות את עצמנו, או לבנות לעצמי עוד וילה. הבנייה הזו, בחלק זה של החיים, היא הכרחית. אם אני לא אגואיסט מספיק, אם אני לא ילד שלוקח מהעולם אני לא בונה את עצמי. זה האבסורד של אגואיזם כחרב פיפיות.
באינקרנציה, אני מפר את המוסר. זאת על מנת להתקדם. אני לא יודע את זה, או שיודע בתודעה מעומעמת. אבל אני חייב לעשות את זה. זהו מוסר כברירת מחדל. אם הייתי לא מוסרית כלפי חוץ, זה סימן שהייתי מוסרי כלפי פנים. אני חייב לבנות את ה'אני' שלי. אם ארחם יותר מידי במקומות שאסור לי לרחם, אם אשאר עם בני זוג בגלל שאני מרחם או מתפשר. אלה מקומות בהם אני לא מוסרי כלפי עצמי. אני חייב להיות מוסרי כלפי עצמי - כדי לבנות את האני שלי. וכל מה שלא מוסרי כלפי עצמי - מחבל בבניית העצמי שלי.
דוגמא של שטיינר:לשטיינר 4 מחזות מסתורין, על קבוצה קרמתית וההתגלגלויות שלה בתקופות שונות. מחזות המיסתורין של שטיינר הם קפסולה של כל האנתרופוסופיה.
במחזה הראשון - שער ההתקדשות, מתואר סבל של הדמות הראשית, יוהנס, הוא חווה את הסבל של אהובה שהוא נטש. יוהנס הוא צייר, עזב את אהובתו מריה, שהייתה מאוד מסורה לו, ונפשה דבקה בנפשו. הוא הלך למקדש, לעבור שם תהליך של חניכה. הוא היה חייב ללכת למקדש, כי מריה הייתה שייכת לקרמה שלו מאינקרנציות קודמות. לכן הלך למקדש לעבור שם חניכה. בינתיים, הנטישה הביאה למותה של אהובתו. יוהנס לא חווה את מות אהובתו, הוא לא בדיוק ידע על זה. יש רגע של שומר הסף הקטן - הרגע שהרוע שלו מתגלה לו והוא חווה את הכאב שלה :
"אני הווה - הו נעלמתי כבר, כך חש אני, מישותי שלי.
אני חוזה בכסות גופי: ישות זרה מחוץ לי, כה רחוקה ממני.
שם מרחף אלי עוד גוף.
אני חייב לומר דרך פיו:
"גרם הוא לי לסבל מר; נתתי בו אמון מלא.
אך הוא נטש אותי בדד ביגוני, שלל ממני חמימות חיים,
דחפני לעפר הקר".
האומללה אשר עזבתי,
אני עצמי הייתי היא כעת.
אני חייב לסבול את יסוריה.
ההכרה נתנה לי כוח,
לשאת עצמי לעצמיות אחרת".
שטיינר, שער ההתקדשות, עמ' 69.
יוהנס, באופן מדיטטיבי, עוזב את ישותו שלו וחווה את אהובתו מבפנים. קולה מדבר דרך קולו, הוא מדבר בשמה. הוא חווה איזון קרמתי - קומפנסציה, סובל את הסבל שלה מתוכו. חייב לסבול את יסוריה. זה סייע לו להבין את העצמיות האחרת. הצעד שלו, הנטישה שלו אותה, היה צעד לא מוסרי, אגואיסטי: הלך אחרי חזונו ונטש את מי שהייתה אהובתו. השאלה שלנו היא האם זה היה הכרחי? התשובה היא כן. זה טראגי. לולא זה, הוא לא היה מגיע למקדש, לחניכה שלו. היא הקריבה את עצמה וכנראה שיש להם יחסים קרמתיים מגלגול אחר. שום דבר לא מונע ממנו מלהתייסר עמוקות על הרוע שלו ברגע שהרוע נחשף.
עד גיל מסוים אסור לנו לוותר ולהישאר, כי זה ללכת אחורה. אסור למנוע את ההליכה למקדש, את ההתפתחות שלנו. אסור להסתכל לאחור כי אחרת ההתפתחות שלנו מעוכבת. כמו פרסיבל שעזב את אימו והלך, או אשת לוט, שהסתכלה לאחור והפכה לנציב מלח, למינרל, והינה סמל לדבר מת, או אברהם שהשאיר את כל משפחתו מאחור והלך קדימה בלי לדעת לאן - “לך לך”. אם אני 'טובה' וכואב לי על האחר אז אני מעכבת את התפתחותי. אם לוט היה מסתכל לאחור היה הופך גם הוא לנציב מלח. אבל מגיע הרגע שבו אתה משלם את חובך.
אתה לא פטור. המעשה הרע שעשית נשאר ככתם בביוגרפיה ובקוסמוס כולו. אתה חייב לשלם את חובך, קודם כל על ידי התייסרות. בשלב הראשון ע"י ייסורי תופת, בגלל שאתה סובל את הייסורים שגרמת לאחר, ואפילו מועצם. הכאב שגרמת לאחר מתעצם כשאתה מתוודע אליו. זהו שלב הכרחי.
ובשלב השני - באקסקרנציה: אם מעמידים על מאזניים את המוסר אל מול ההתפתחות הרוחנית באינקרנציה, אני חייב לוותר על ההתפתחות הרוחנית. באקסקרנציה ידו של המוסר צריכה להיות על העליונה. אנחנו צריכים להקריב את זה. כמו שאברהם הסכים להקריב את ההבטחה - את יצחק שבעצם היה העתיד, החזון. אם באקסקרנציה יש לי אפשרות להתקדם, וזה בא על חשבון מישהו אחר, עלי לוותר על ההתקדמות/התפתחות. הפוך מהאינקרנציה. באינקרנציה, הייעוד הרוחני קודם למוסר. באקסקרנציה המוסר קודם לייעוד הרוחני.
אם אתה באקסקרנציה ובאמת מוכן לוותר למען המוסר, ובהנחה שיש לך תפקיד בעולם, המלאך האישי שלך ידאג שלא תצטרך באמת לוותר. זה בתנאי שעשית את הדרך באופן מוחלט וללא מניפולציה. אם אתה מוכן להקריב את היעוד הרוחני שלך למען המוסר, ולא כדי לקבל משהו - המלאך שלך לא ייתן לך לפספס את התפקיד שלך. כמו האיל, השה לעולה, שבא במקום ההקרבה של אברהם.