כשבמשפחתי שאלו אם המחקרים שאני מבצעת משמשים באיזו שהיא צורה כדי לקבוע מדיניות, או לסייע לארגונים בחברה האזרחית, המילים נעתקו לי מהפה. אחרי שתיקה ממושכת, עניתי בצורה מגומגמת משהו, שאני סוציולוגית ביקורתית, ושקשה מאוד שקובעי מדיניות או ארגוני החברה האזרחית ישמחו לשמוע מה יש לי לומר. עבורי המחקר הסוציולוגי הוא מסע מרתק אל נבכי המנגנונים הנסתרים שמבנים את החיים החברתיים. מסע זה צופן בחובו הפתעות שפייר בורדיה כינה כעוכרות שלווה ולא תמיד עריבות לאוזן של פוליטיקאים ופעילים.
במחקרי על תנועות חברתיות (בעיקר תנועות חברתיות של נשים למען שלום, ותנועות סרבנים) גיליתי דיאלקטיקה מעניינת בין התנגדות לבין שיעתוק. במילים אחרות, תנועות אלו גייסו את הזהות של האם ואת זו של הלוחם. שתי הזהויות הקולקטיביות האלו – האם והלוחם – היו לסמלים שסימנו את התרומה של נשים מצד אחד, וגברים מצד שני, לקידום המטרות הקולקטיביות בחברה הנתונה בקונפליקט כרוני עם סביבתה הגיאו-פוליטית. התנועות שחקרתי הפכו את הזהויות הללו לזהויות אופוזיציוניות במאבקן נגד המלחמה והכיבוש. ההפיכה של זהויות קונסנסואליות לזהויות אופוזיציוניות היה מעשה חתרני. אמנם זהויות אלו נתפסו כזהויות מוסכמות, אך גיוסן כנגד המלחמה והכיבוש חשפו עד כמה הן היו נחלתה של שכבה מאוד מסויימת בישראל. באותה התקופה המאבק נגד הכיבוש ולמען השגת שלום, לא היו מזוהים עם המעמד הבינוני האשכנזי, אך הגיוס של סמל האם ושל הלוחם כדי לנהל מאבק זה, חידד גבולות אתנו-מעמדיים בישראל, והפך את המאבק נגד הכיבוש ולמען השלום ל"נכס" של המעמד הבינוני האשכנזי. אם אני חוזרת לשאלה שמשפחתי שאלה, אני לא בטוחה שהפעילים בתנועות שחקרתי היו שמחים לשמוע מה יש לי לומר. אותה השאלה שנשאלה על ידי משפחתי, הועלתה על ידי סטודנטית שלי כשהתחלתי לחקור את השינויים שהמשטר הניאו-ליבראלי חולל במדינת הרווחה בישראל. התמקדתי בשינוי החוזה בין מדינת הרווחה הישראלית לבין אזרחיה המוחלשים ביותר.
במחקרי על תוכנית "ויסקונסין" (הידועה גם כתכנית מרווחה לתעסוקה) בחנתי את הסיבות שבגינם יובאה תוכנית זו לישראל, ואת הקונפליקטים שנתגלעו בשלבים השונים של תרגומה למציאות הישראלית. קונפליקטים אלו לא פסקו עם יישומה של התוכנית אלא המשיכו ללוות אותה במשך כל שנות פעילותה וגרמו בסופו של דבר להפסקתה. תוכניות מרווחה לעבודה הובנו חברתית על ידי ארגונים בינלאומיים ככאלו אשר בכוחם להציע פתרונות לאבטלה הכרונית במדינות שונות, והן הפכו למעין אופנה בתחום המדיניות החברתית ומדיניות שוק העבודה. על כן, מחקרי הפכו למחקרים השוואתיים, ובהם עמדתי על הקונפליקטים בין שחקנים שונים סביב תרגומן ויישומן של תוכניות מרווחה לעבודה. בעוד שבמדינות כגון צרפת, הולנד, וגרמניה איגודים מקצועיים נאבקו נגד התוכנית, בישראל השחקנים המרכזיים שהתנגדו לתוכנית היו גופים מדינתיים (שירות התעסוקה ומשרד העבודה והרווחה).
במחקרי על תוכנית "ויסקונסין" לא הסתפקתי ברמה של המדיניות בלבד, אלא שבאמצעות עבודת שדה במרכזים השונים עמדתי על האופנים שבהן התוכנית שאפה לשנות את התפיסה העצמית של המשתתפים, ולהפוך אותם לאזרחים יזמיים, כלומר, לאזרחיות ואזרחים שמחובתן לעבוד לפרנסתן כדי להגן על עצמן מפני סיכונים חברתיים, סיכונים שמדינת הרווחה אמורה להגן מפניהם על אזרחיה.
כיום ביחד עם פרופ' דני פילק ודר' רמי אדוט אני חוקרת את תהליכי ההתהוות של מעמדות ביניים חדשים בישראל. שם אנחנו בוחנים את ההבניה של פרוייקטים של העצמי והקומון סנס בקרב המעמד הבינוני והבינוני נמוך כחלק מהתהליך של הופעתן של זהויות קולקטיביות חדשות תחת המשטר הניאו-ליבראלי בישראל.