המורים שלו היו מעדיפים להשאיר את תעודתו חלקה לגמרי, ריקה לחלוטין, ובלבד שלא ייאלצו לכתוב בה את הציונים שאכן מציינים את ידיעותיו ויכולותיו הלימודיות. התעודה הרבגונית של הילד הזה, סיפרה בכמה מילים קצרות על רשימת 'לא' ארוכה ומייגעת. הוא לא לומד, לא מסוגל להקשיב לאורך זמן, לא יודע, לא יושב רגוע יותר משתי דקות רצופות, לא מרוכז, לא בקצב של הכיתה. הוא היה יותר 'לא' מ'כן', במערכת שבה לימודים הם הכל, בעצם.
ההורים של הילד ניסו כל מה שניתן היה לעשות. העניקו לו מורים פרטיים, למדו אתו בעצמם, ניסו את המקל וגם את הגזר ודבר לא עזר. "יש ילדים כאלה," נד המנהל בראשו, "תצטרכו למצוא לו מסגרת מתאימה בהמשך," אמר מה שההורים חשבו לעצמם כבר מזמן, בלב מתחמץ.
עד כאן הסיפור מוכר. וגם עצוב.
מצער לראות ילד מתוסכל, שאינו מצליח, מצער מאד לראות ילד שאינו מוצא את מקומו בכיתה וגם מצבו החברתי אינו מן המשופרים, במיוחד בחברה בה המצטיינים זוכים למקום של כבוד בשורה הראשונה. כואב הלב לראות שהילד רוצה, אך אינו מצליח ומתסכל עד מאד לנסות להבין מה מפריע לו, בלי להגיע לתשובה.
אבל פתאום חישב הילד הזה מסלול מחדש.
פתאום הוא התחיל להתיידד עם הדפים, הספרים לא איימו עליו כל כך והוא חיזק את קשריו עם הכיסא בכיתה, לתדהמת כולם. פתאום הוא התפלל ברגש ובכוונה, משמיע לאוזניו את המילים, המורים והמלמדים הכירו תלמיד חדש בכיתה וידיעותיו עלו והתרחבו בהדרגה, בהתקדמות מתמדת. עד לבחינות לישיבות, כבר לא היו למורים שלו התלבטויות והתחבטויות מה לכתוב בתעודה.
"מה עשיתם לילד הזה?" תהה המנהל באוזני האב, "איך הצלחתם להפוך אותו ככה, מתלמיד נחשל לתלמיד מתקדם ואפילו מצליח?"
"תרגילי עיניים..." חייך האב חיוך של נחת והודיה.
"תרגילי עיניים??" נדהם המנהל, "מה הקשר לנחשלות? לקשיי למידה?"
"מסתבר שיש," משך האב בכתפיו, "הילד שלי יכול להוכיח."