מאת פטריק זיסקינד (תרגמה מגרמנית ניצה בן-ארי) הוצאת מודן.

חוש הריח נדחק לחלוטין אצל האדם המודרני על ידי שני החושים הדומיננטיים יותר, השמיעה והראיה. טועמי יין מקצועיים, בַּשָמִים מסורתיים, ואולי שפים מעולים, משתמשים בו לעיתים. אך מעטים משאר האוכלוסייה שמים לב אליו ומעטים עוד יותר עושים בו שימוש מעשי. הספר "הבושם" הוא שיר הלל לחוש הריח, לגוונים, לטעמים, לניחוחות, לארומות, לבשמים, ולכל מה שיכול להיות קשור לנשמת אפו של הריח. 

הספר מתאר את תיאור חייו המוזרים ולא ארוכים של ז'אן-באטיסט גרנוי "אדם שהיה מן הדמויות המחוננות והמתועבות שחיו בזמנים ההם, שלא ידעו שום מחסור בדמויות מחוננות ומתועבות". כפי שהתברר, איש מהמעורבים עם גרנוי לא רצה בו וכולם נשמו לרווחה כשנפטרו ממנו. אך באופן ציני ואירוני כאחת, כולם כולם סיימו את חייהם בצורה מרושעת ומהירה סמוך לאחר שעזב.

גיבורנו זה נולד בצרפת של המאה השמונה עשרה לאמא מוכרת דגים בעת שעמדה והוציאה את קרביהם. האמא לא רצתה בו וביקשה את מותו ורק במקרה ניצלו חייו בעוד שאמו הוצאה להורג מספר שבועות אחר כך על ידי התזת ראשה. אמו הביולוגית הייתה רק הראשונה בשורת האנשים עימם נתקל גרנוי במהלך גדילתו. ממנה עבר למנזר שם סירבו המיניקות להניקו בטענה שהוא שותה יותר מדי ומוצץ את לשדן. בסופו של דבר גדל גרנוי אצל מאדאם גאיירד, מינקת חסרת חוש ריח שהחזיקה אותו עד שהגיע לגיל 8 שאז הפסיק המנזר לשלם עבורו. מאדםא גאיירד העבירה אותו כשוליית בורסקי לאחד בשם גרימאל שהעסיק אותו בעבודות מסוכנות של קירצוף הבשר מהעור, טבילתו בחומצה, ושאר מלאכות מסוכנות שמעטים העוסקים בהם ונשארים זמן רב בחיים. בניגוד לכל התחזיות נותר גרנוי בחיים ועבר כשוליה לבַּשָם איטלקי בשם באלדיני שהיה בסיום חייו המקצועיים. בשל כישוריו של גרנוי עלה ופרח מסחרו של באלדיני עד שעזב גרנוי לחיים עצמאיים, כשהוא מיישם כעת את כל שלמד עד עתה.

גרנוי נולד עם שתי תכונות מיוחדות ומפליאות. ראשית, אין לו כלל כל ריח. ושנית וחשוב יותר, ייחודו של גרנוי הוא בחוש הריח המפותח וחסר התקדים שלו. הוא מריח כשם שאדם מן הישוב רואה. נשימת אף קלה של בושם כלשהו ומייד יוכל להגדיר את מרכיביו; הרגנין, רוזמרין, שמן ורדים, ניצת תפוז, לימטה, ציפורן, מושק, יסמין, כוהל-יין, לבונה, ועוד ועוד. הוא מסוגל ללכת בביטחון בלילה ללא כל צורך בלפיד משום שהוא מריח את טחב הקירות, את רעננות האדמה, את טל העשבים, ואת שארית ריחם של בני האדם ובעלי החיים שעברו במקום קודם לכן.

חוש הריק של גרנוי הוא כה מופלא, עד שבמוחו בונה הוא טירה שלמה מלאה חדרים חדרים כשבכל חדר מונחים ספרי ריחות רבים ובקבוני ריח. באלו שומר מוחו את כל הריחות שטעם גרנוי במהלך חייו. ריח העטרן של הרפסודות העוגנות, ניחוח הפרחים בפארק בפריז, צחנת העורות בחומצה, ועוד כהנה וכהנה.

גרנוי לא מסתפק באיסוף הריחות אלא מנסה גם לייצר ריחות אלו וחדשים בעצמו, באמצעות טכניקות שלמד בנדודיו. הללו כוללות זיקוק החומר, המסתו בחום, מסמוס בשמן, ועוד. הוא מנסה להעתיק גם ריחות של בעלי חיים כגון גור כלבים עליז וכשכשן זנב, או סנונית מהירה. וכמובן, לצורך השגת ריחות בעלי חיים אלו צריך הוא להמית את בעלי החיים קודם לכן, המתה אותה הוא מבצע ללא כל ייסורי מצפון משום שאין לו כזה כלל.

אלא שבשלב מסויים בחייו נתקל גרנוי בריח הנשגב וטמיר מכל, בריח עדין שכמוהו אין, וזהו ריח הנערה הצעירה בשיא פריחתה ולבלובה. זהו ריח השונה מכל אשר ידע, ומשתנה כמובן בין כל נערה ונערה. גם את הריח הזה שואף גרנוי להעתיק ולשמור ולצורך כך צריך הוא לרצוח את הנערות וגם זאת עושה הוא בנקלה וללא חשש.

לא נתאר יותר מדי את העלילה כדי לא להפריע לקורא/ת אולם צריך לזכור שעיקר כוחו של הספר איננו דווקא בעלילה אלא ברעיון ובתיאור המלבב. הספר כתוב כשירה והטיפול בחוש הריח כנושא הסיפור הוא ייחודי ומיוחד. זוהי אגדה מודרנית הנקראת ברצף ובהנאה ונשארת בזיכרון הקורא זמן רב לאחר הקריאה.

נציין שאין מדובר כאן בספר חדש. המקור בגרמנית נכתב בשנת 1985 ולעברית תורגם עוד בשנות התשעים. אלא שרק כעת עובד הספר לסרט והוא אמור לצאת למסכים בדצמבר 2006 וזו היא הזדמנות לחזור ולכתוב על ספר יפהפה זה. מעניין כמובן לראות איך ניתן יהיה לעבד את הנושא העוסק בסרט לריח שבו אין כל ריח, אך זו נדע לאחר שנראה את הסרט.