בתקופות קדומות של התפתחות האדם חושיו היו שונים מכפי שהם היום. הם היו מחוברים יותר לתהליכי החיים, הרבה פחות מובחנים ומספרם היה מועט יותר: 

"בתקופת הירח הקדום (התקופה הפלנטרית שקדמה לתקופתנו) לא היו חושיו של האדם כפי שהם היום. אז היוו החושים בסיס להכרה ולראייה על-חושית דמוית חלום, וזו הייתה התודעה האנושית. היום החושים יותר מתים ופחות באחדות עם שבעת תהליכי החיים. הראייה והשמיעה מתות למדי, והתהליכים המעורבים בהן מתרחשים בפריפריה של הווייתנו. בתקופת הירח הקדום, הייתה התפישה החושית חדורה בכוחות חיים ופחות בכוחות מוות. ניקח לדוגמה את חוש הטעם. כולנו יודעים מה קורה אתו היום. לא כך היה בעת ירח הקדום, האדם לא היה כה נפרד מסביבתו. בעבורנו היום, הסוכר הוא דבר חיצוני:

תחילה עלינו ללקק משהו הנמצא מחוץ לגופנו ורק אחר כך מתרחש התהליך הפנימי.

ישנה הבחנה ברורה בין הסובייקט לאובייקט. לא כך היו פני הדברים בעת הירח הקדום. אז היה התהליך חי יותר והאדם לא הבחין באופן ברור בין מה ששייך לתחום האישי לבין הדבר האובייקטיבי. חוש הטעם פעל בדומה לתהליך חיים של היום. ובתהליך הנשימה: כאשר אנו נושמים, קורה בנו משהו אמתי. אנו שואפים אוויר פנימה, ובעשותנו כן כל תהליכי היצירה והעיצוב בדם מושפעים, הם מהווים חלק מתהליך הנשימה שהוא אחד משבעת תהליכי החיים, ובתור שכזה אינו מאפשר הבחנה ברורה בין סובייקט לאובייקט. במקרה זה, מה שבחוץ ומה שבפנים חייבים להילקח יחדיו: אוויר מבחוץ אוויר מבפנים... כאשר אנו טועמים, קורה לנו משהו ומה שקורה, די בו כדי להוות בסיס לתודעה האנושית של האדם בן זמננו. אבל על הירח הקדום, הייתה הטעימה דומה יותר לתהליך חלומי כמו שקורה לנו היום בתהליך הנשימה. כאשר אנו נושמים, איננו מודעים לעצמנו באותו אופן בו אנו מודעים לעצמנו כאשר אנו טועמים. על הירח הקדום, הטעימה הייתה דומה לנשימה שלנו היום...

גם תהליך הראייה היה שונה על הירח הקדום. באותו זמן האדם לא היה סתם מסתכל על אובייקט חיצוני ותופס את הצבע כדבר חיצוני, אלא באמצעות עיניו הוא היה חודר אל תוך הצבע, והצבע היה נכנס אל פנימיותו, ובכך קוימו חייו של האדם ושומרו. העין הייתה איבר הנושם צבע. החיוניות שלנו הושפעה מהאופן בו עינינו קישרו אותנו עם העולם. היינו מתרחבים כאשר נכנסנו למרחב כחול ומתכווצים כאשר העזנו להיכנס למרחב אדום: התרחבות-התכווצות, התרחבות-התכווצות. כה רבה הייתה השפעתו של הצבע עלינו בתקופת ירח קדום. 

וכך גם החושים האחרים, גם להם היו קשרים חדורי חיים במידה רבה מאוד באופן יחסי לזו שיש לחושים היום – הן עם העולם שמחוץ לגופנו והן עם עולמנו הפנימי. היה זה קשר דומה לזה שתהליכי החיים מעניקים לנו היום.

ומה לגבי החוש החווה את הייחוד של זולתנו, בתקופת הירח הקדום? התשובה היא כי חוש זה לא יכול היה להתקיים בימים ההם, מכיוון שה 'אני' החל מוצא משכנו בנו רק מאז החלה תקופת ההתפתחות של האדמה. 

גם חוש המחשבה, מחשבה חיה כפי שתיארתי מקודם, קשור עם תודעת החיים על כדור הארץ – וחוש המחשבה שלנו, עדיין לא היה קיים בתקופת ירח הקדום. 

באותם ימים בני האדם לא דיברו ומכיוון שעדיין לא היה דבר מהסוג של תפישת זה את דבריו של זה. גם חוש המילה לא נולד. בימים קדומים המילה חיה כ "לוגוס" (רוח תבונה השוררת ביקום) שזרמה דרך העולם כולו, וגם דרך האנושות. הייתה לה משמעות וחשיבות עבור האדם, אך הוא עדיין לא קלט אותה או תפשה. 

חוש השמיעה היה כבר אז בתהליכי התפתחות, אבל הוא היה חדור בחיים במידה גדולה בהרבה מכפי שהוא חדור בהם היום. נוכל לומר כי חוש זה הגיע למנוחתו או לקיפאונו על האדמה. כאשר אנו מקשיבים, אנו נשארים בשקט (כך בכל אופן מצופה מאתנו). אם הצליל אינו קורע את עור התוף שלנו, הרי שהוא אינו מחולל כל שינוי באורגניזם שלנו. אנו נשארים בשקט בתוך עצמנו וקולטים את הקולות, הצלילים והטונים. אבל בתקופת ירח הקדום היו הדברים שונים בתכלית. אז הטונים היו באמת קרובים. הם היו נשמעים, אולם שמיעה זו הכילה בחובה התפשטות וחדירה פנימה. ביחד עם השמיעה הדהד האדם ורטט בפנימיותו, ולשמע הצליל היה משתתף באופן פעיל במעשה היצירה. כך היה האדם שותף במה שאנו מכנים "המילה הקוסמית" אולם הוא עצמו לא היה מודע לכך. כך שלא נוכל לכנות זאת "חוש" במלוא מובן המילה, למרות שאדם-הירח השתתף באופן חי בצלילים שהם הבסיס לשמיעה של היום. אילו מה שהיום נשמע אצלנו כמוסיקה היה מתנגן בתקופת ירח הקדום היינו רואים הרבה יותר מריקודים! כמעט כל אברי הגוף הפנימיים היו נוהגים בדרך בה מתנהג הגרון והאיברים הקשורים עמו המשמשים בגרון האנושי בימינו להפקת צליל. כך, שמבחינות מסוימות, היה זה תהליך מודע – ומאידך היה זה תהליך חיים שבו האדם משתתף באופן פעיל, מכיוון שכל פנימיותו רטטה. רטטים אלו היו הרמוניים או דיסוננטיים, והרטט היה נקלט בצלילים.

גם חוש החום היה תהליך חיים. היום אפשר לומר כי אנו שווי נפש ביחס לטמפרטורה סביבנו; כמובן שאנו מבחינים האם קר או חם בחוץ, אבל לא במידה בה חשנו זאת בתקופת הירח הקדום. אז, כל ירידה או עלייה בטמפרטורה החיצונית נחוותה כשינוי בכל תחושת החיות והחיוניות. במילים אחרות – ההשתתפות הייתה רבה; האדם, ממש כשם שהיה רוטט ביחד עם הטון, היה חווה בפנימיותו את התחממות והתקררות הסביבה...

אף חוש הריח היה קשור הדוקות עם תהליכי החיים בתקופת הירח הקדום. 

חוש שיווי המשקל היה קיים כבר אז, מכיוון שהיה בו צורך. 

חוש התנועה היה חדור בכוחות חיים הרבה יותר מכפי שהוא היום. לגביו נוכל לומר שהיום הגענו פחות או יותר למצב של מנוחה עם עצמנו. אנו פחות או יותר מתים. אנו מניעים את אברינו אבל לא הרבה מעצמנו פועל ומהדהד כתגובה. אבל שערו נא בנפשכם את כל התנועות להן צריך היה חוש התנועה להיות מודע בתקופת הירח הקדום כאשר הטונים עוררו תנועות בפנים הגוף. 

ועתה, בכל הנוגע לחוש החיים, ניתן להסיק ממה שאמרתי עד כה שאין אף חוש אנלוגי לחוש החיים שלנו שניתן למצאו בתקופת הירח הקדום. בימים ההם היה האדם חדור כל כולו בחיים. הוא חווה את החיים כשלמות. העור לא היווה חיץ בין חייו שבתוך עורו ואלה שמחוצה לו, אלא החיים היו תווך שהאדם שהה בו כל העת. הוא לא נזקק לחוש מיוחד לחיים מכיוון שאז, כל האיברים שהיום הם אברי חישה, היו חדורי חיים וסיפקו לאדם את תודעת החיים הללו. כך שבתקופת הירח הקדום לא היה כל צורך בחוש חיים. 

חוש המגע התגשם באדם ביחד עם העולם המינראלי, אשר נוצר כתוצאה מהתפתחות הארץ. על הירח הקדום לא היה דבר אנלוגי לחוש המגע שפיתחנו לנו על פני האדמה ביחד עם ממלכת המינרלים. לא היה חוש כזה בתקופת ירח הקדום מכיוון שכמו חוש החיים, לא היה בו צורך. 

אילו ספרנו כמה מהחושים שלנו היום היו קיימים כבר בתקופת ירח הקדום, היינו מגיעים לשבע.

החיים מגלים את פניהם תמיד בשבעה אופנים. חמשת החושים המיוחדים לתקופת האנושות על פני כדור הארץ לא היו קיימים על פני הירח הקדום. הם הצטרפו ליתר החושים רק מאוחר יותר, בעת התפתחותנו על פני כדור הארץ – וביחד יצרו את תמונת שנים-עשר החושים.

החושים בתקופת התפתחות האדמה הפכו לאזורים מקובעים כמו הבתים בגלגל המזלות. בתקופת הירח הקדום היו רק שבעה חושים שהיו מלאי תנועה וחיוניות. ועל כן התחלקו חייו של אדם-הירח לשבעה חלקים. ידע זה הנו פרי התבוננות חיה בעולם העל-חושי, אשר מלכתחילה הוא מעל ומעבר לגבולות יכולת התפישה הארצית. 

כל מה שנאמר כאן הוא רק פירור זעיר ממה שצריך להיאמר על מנת להמחיש כי אלה אינן גחמות או אמירות בעלמא. התָּר אחר סודות הקיום ומבקש לו דעת, מבין את הרצינות בה נאמרים דברים אלה. יחסי הגומלין עליהם דיברנו יכולים להיות מושא למחקר אשר יזרה אור על חידת החיים. 

היחסים שבין כוכבי השֶׁבֶת לבין הפלנטות הנם ביטוי חיצוני חשוב לכך, והם חושפים את אחד מפניו של המסתורין של המספר המצוי בבסיס הקוסמוס. גם היחסים שבין המספרים שנים-עשר לשבע, מבטאים את אחד מסודות הקיום הגדולים ביותר. זהו המסתורין שבו האדם – כנושא החושים ויכולות התפישה – קשור עם האדם כנושא החיים. המספר 12 קשור עם המסתורין המסביר כיצד אנו מסוגלים בכלל לשאת 'אני' גבוה. התפתחות שנים-עשר החושים וביסוס מצבם היום – כאשר כל אחד מהם שוכן במנוחה במקום שיועד לו – מספקים לנו בסיס למודעות-עצמית. העובדה, על פיה החושים בעת הירח הקדום היו עדיין תהליכי חיים, משמעותה שלאדם-הירח יכול היה להיות גוף אסטרלי אבל לא 'אני', מכיוון שאברי החיים סיפקו בסיס רק לגוף האסטרלי.