בשלוש וחצי האחרונות איבדתי את שני ילדי דניאל וטל. שניהם בחרו לסיים את חייהם. הליכתם מחיי הייתה נקודת הכאב והעצב הגדולה ביותר שחוויתי במהלך כל חיי. פעמים רבות הרגשתי שאלה היו אתגרים שהינם למעלה מכוחי. פעמים רבות זעקתי לבורא "למה"? "איך יכולת לעשות לי כזה דבר"?
הכאב הגדול שחוויתי והרצון לרפא את עצמי ואת משפחתי הוביל אותי למסע פנימה לתוכי, שמתוכו גיליתי את היכולת שלי לרפא את עצמי, ואת היכולת שלי לגדול דווקא מתוך נקודת הכאב. הבנתי שלעיתים ללא חווית הכאב אנו מסרבים לנוע קדימה, נשארים באזור הנוחות וסובבים שוב ושוב באותם מעגלי חיים חסרי משמעות.
בתוך מסע זה גיליתי כי בתוכי מתקיים "מעיין חיים", שהוא סוג של הדרכה פנימית, שקט פנימי, ושמחה פנימית המבקשת להתגלות. גיליתי כי ללא שום תלות בשום גורם חיצוני כגון: משפחה, ילדים, זוגיות, מצב כלכלי או כל דבר אחר, המעיין הפנימי בתוכי מאפשר לי גישה להדרכה הפנימית לחיים של שקט ושמחה.
בתוך אותו מסע פנימה הרגשתי שאני מקלפת עוד ועוד שכבות ומגיעה לתוך עצמי פנימה, לאמת הניצחית המתקיימת בתוכי. המסע הביא אותי לפיתוח תהליכים עבור עצמי ועבור אחרים. הבנתי שהבורא אינו מקל עלינו ומבקש כי כל אדם ואדם יפעל לגילוי אותו מקום. הגילוי והצמיחה מבקש עשייה. הדרך מבקשת למידה של התבוננות בתוכה.
יום יום אני קמה בהבנה שהמסע אינו נגמר לעולם. יום יום מתקלפות להן עוד ועוד שכבות, ונכתבים להם עוד ועוד דפים ומתגלים לי תהליכים נוספים המאפשרים לי חיים של אושר בילתי נגמר.
יום
יום אני קמה בהודיה שלמה על הקיים בתוך חיי ועל נתיב חיי בו אני צועדת.
יום יום אני בהודיה שלמה לבורא על עוד יום של חיים, עשיה, יצירה ומהות.