איך התגלגלת לעולם האימון?

ככדורגלן מקצועני במכבי חיפה ונבחרת ישראל הצעירה לשעבר עולם האימון הוא שגרת חיים, אתה לומד מגיל אפס שכדי להגשים את עצמך אתה צריך למתוח את הגוף שלך לקצה גבול היכולת שלו כל יום מחדש. אבל את עולם האימון המנטאלי, זה שעובד על הראש והנפש, הכרתי ממש בטעות.
בגיל 19 אחרי 10 שנות השקעה בפרוייקט העצמי שלי שנקרא ״קריירת הכדורגל שלי״ קיבלתי הודעה שאני משוחרר ממכבי חיפה, מועדון הכדורגל בו גדלתי אומר לי ללכת. משהו בי כבה. בראש כבר צצו מחשבות על פרישה. אחרי שנים של השקעה ומסירות מגיל צעיר הרגשתי שזהו!
אבל הגיעה הקלטת. חבר שחזר מארצות הברית ביקש שרק יצפה בה, אפילו בכמה דקות. זו הייתה קלטת בצירוף סדרת ספרים של המאמנים המנטאליים הטובים העולם שעובדים אישית עם ספורטאי עילית על המשחק הפנימי שלהם - נשאבתי לתוכה. הפריצה התודעתית שחוויתי בגיל כל כך צעיר הייתה עוצמתית, כל החיים לימדו אותי לנצח עם הגוף, אבל שכחו לספר לי שהזמן משחק, במאני טיים של החיים, זה לא משנה כמה כשרוני אתה, אלא כמה חזק אתה מנטאלית, האם אתה מסוגל לתפקד בנינוחות מול 50,000 איש באיצטדיון רועש במשחק על גורל האליפות? אלו שאלות שלא ידעתי לענות עליהם עד אותו יום.
ומאז האימון המנטאלי הפך לאובססיה. מצוייד בכלי האימון המנטאלי חתמתי בקבוצה שנקראת הפועל רמת גן מהליגה השנייה בישראל ואיתה זכיתי בגביע המדינה, מה שגרם למכבי חיפה הקבוצה שזרקה אותי 10 חודשי קודם לכן, לצלצל אלי ולהציע לי חוזה ל-5 שנים, כמובן שהסכמתי ועם מכבי חיפה זכיתי ב-3 אליפויות, ובמבט לאחור- זה לא היה קורה בלי האימון המנטאלי, היכולת שלנו לפתח חוסן נפשי ולהיות בשיא שלנו תחת לחץ - היא היכולת שמפרידה בין המנצחים לשאר. כי כולם טובים בתכנון של החיים שלהם- פחות בביצוע. וכך זה בספורט ובכל מגרש בחיים.

 

מה היה החזון שלך בתחילת הדרך?

החזון היה להיות כדורגלן מצליח, כך חשבתי לפחות, עד שבגיל 27 משום מקום, במשחק שגרתי נפלתי על הדשא, כמה שעות לאחר מכן התעוררתי לרעש של ומנטורים בבית חולים איכילוב, עם מנהל מחלקה שחיכה לי בחוץ עם הבשורה המרה מכל: ״אתה גמרת את הקריירה איתן״, זה היה קרע בגיד אכילס שחרץ את גורלי המקצועי ככדורגלן. ובאותו לילה בודד בבית חולים עלתה לי שאלה שטלטלה אותי: ״מי אני בלי כדורגל?״, בניתי חיים שלמים בהם איתן היה למעשה הכדורגלן, לא הייתה הפרדה בין איתן האדם לאיתן הכדורגלן, בלי לשים לב פיתחתי זהות עצמית שנשענה על התפקיד שחשבתי שמגדיר אותי כמצליחן - הכדורגלן שאני. ובלי לשים לב בניתי חיים שנשענים על משוואה מאד קטלנית שנקראת: ״מנצח מלך - מפסיד אפס״, בנצחונות אתה מרגיש מלך העולם, ובהפסדים אתה מרגיש חסר ערך כאדם.
זו הייתה השאלה הכי קשה ששאלתי את עצמי - בלילה הכי קשה. הבנתי שהשאלה שתמיד שאלתי את עצמי בחיים היא ״איך לנצח״, כשבעצם השאלה האמיתי שאנחנו רוצים לשאול את עצמנו היא לא איך מנצחים בחיים, אלא איך בונים זהות של אלופים בלי תלות בתוצאה. ואני מאמין שכשאנחנו שואלים שאלות טובות - היקום עונה. לשמחתי היקום זימן לי את הידע הנכון שזיכה אותי בתשובה על פיה אני חי היום.
אני מאמין שרמת התודעה אליה אנחנו רוצים לשאוף היא תודעת-על, משמע: מעל הניצחון ומעל ההפסד, זוהי מנטאליות שבה לא. ניצחון הוא זה שבונה אותנו, ולא ההפסד הוא שכזה שמרסק אותנו, הניצחון שלנו נובע מעצם הבעה מקסימלית של המהות שלנו - יהיה אשר יהיה, דרך הפרדה מודעת של האדם שאנחנו והתפקיד שאנחנו חושבים שמגדיר איתנו כמצליחנים.
אז החזון שלי בתחילת הדרך היה להוביל אנשים להצלחה, היום? החזון הוא גדול יותר, לאפשר לאנשים את תחושת המלאות גם בלי התוצאה שהם חושבים שהם צריכים להשיג כדי להרגיש ראויים שווים או מצליחנים. העיקרון הוא שאלוף חושב כמו אלוף עוד לפני שהוא אלוף. אלוף לא זקוק לניצחון כדי להרגיש ביטחון עצמי, אלוף אמיתי הוא זה שתחושת המלאות קיימת בתוכן עוד לפני ביצוע המשימה - ויש דרך להגיע לתודעת המלאות הזו. ההבנה הזו הובילה אותי ללוות כדורגלנים אנשי עסקים ויזמים ברמה המנטאלית, וככל שהם הצליחו לחוש אלופים עוד לפני ההישג, כך רמת הביצועים שלהם השתפרה, כי כשניצחון לא מעסיק אותך הביצוע משתפר, וכך גם התוצאות. 

 

לא מאמין בסודות,  אני כן מאמין שהדרך לנצח היא להגדיר מחדש את המילה ניצחון. אנחנו נזרקים לעולם הזה עם התחושה שיש בנו חיסרון שצריך למלא, כאילו שאנחנו איזה דלי עם חור שרק תוצאה חיצונית כמו כסף בבנק, תואר, מחמאות, גביע, הישג חיצוני ימלא אותנו. הבעיה עם תפיסה שזכו היא שתודעת חיסרון לעולם לא מתמלאת, וכך גם אחרי הישגים אנחנו לא מרגישים מלאים כי תודעת חיסרון גורמת לערך העצמי שלנו להיות לעולם תלוי, תלוי הפידבקים של אחרים, בלייקים, בציונים, במה אמרו.
אלוף אמיתי בונה לעצמנו תודעת מלאות, זוהי תודעה שבה הוא מרגיש שלא חסר בו כלום עם או בלי התוצאות החיצוניות שהוא משיג בעולם! האם זה אומר שאנחנו לא שואפים להישגים? ממש לא. אנחנו פשוט מתחילים את בצירוף היומיומי מתוך הבנה שאנחנו שלמים ולא חסר כלום ומכאן שאנחנו מוסיפים עם המלאות שלנו לאנשים. וכשאני והצוות שלי מאמנים אנשים לתוצאות - הדבר הראשון שמעניין אותי זה ההישג של המתאמן שלי, המהלך הקריטי הוא להוביל אותו לתחושת מלאות גם בלי המטרות שלו - שם נולדים אלופים. כשהערך העצמי שלהם לא תלוי בתוצאה. כשיש הבדלה בין האדם - לתפקיד. מאתגר אני יודע - אבל אפשרי.

 

איך העזתי זאת לא השאלה, איך לא להעיז זאת השאלה? יש לנו מתנה - המהות שלנו, נסיון חיים, שזה פשע לא לחלוק אותו עם העולם. אני לא אוהב שקוראים לי מנטור וגם לא מנהל בית ספר, אני סך הכל אדם שעבר חווית חיים די פסיכית שבחר לחלוק אותה עם העולם, אני תלמיד של התלמידים שלי לא פחות משהם תלמידים שלי כמורה. זה הקסם של החיים. ואם את שואלת איך נוצרות התחלות חדשות - אז התשובה היא להתחיל!