בספרו "יומנו של תינוק", מנסה ד"ר שטרן להיכנס לנקודת מבטו של התינוק ולתאר עבורנו את החוויה שלו:

"פסעו אל תוך עולמו הקדום ביותר של ג'ואי והיזכרו במה שמעולם לא באמת שכחתם. דמיינו לעצמכם שלאף אחד מהדברים שאתם רואים, ממששים או שומעים אין שם, או תפקיד ורק זיכרונות מעטים קשורים בהם. ג'ואי חווה חפצים ואירועים בעיקר במונחים של התחושות שהם מעוררים בו. הוא אינו חווה אותם כחפצים בפני עצמם, חפצים שנקראים כך וכך, או משמשים לצורך זה או אחר. כשהוריו קוראים לו "חמוד", הוא אינו יודע שחמוד זו מלה המתייחסת אליו. הוא אפילו לא מבחין בה באופן מובהק כצליל השונה ממגע או מאור. אבל הוא בהחלט שם לב לאופן בו הצליל שוטף אותו. הוא מרגיש אותו מחליק, נינוח וחלק, מרגיע אותו. או שהוא מרגיש את החיכוך שלו, מסתחרר ומטלטל אותו, גורם לו להרגיש ערני יותר. כל חוויה היא כזו, יש לה צליל תחושה שהוא ייחודי לה... עכשיו, שוו בנפשכם שמזג האוויר הוא המרכיב היחיד הנוכח. העמידו פנים שכסאות, קירות, ואנשים משקפים כולם את מזג האוויר, את הרגע המיוחד ביום או בלילה, את האווירה המיוחדת לו שהכוח שלה נובע משילוב של רוח, אור וטמפרטורה. והעמידו פנים שאין כל חפצים שעליהם יכול מזג האוויר להשפיע, אין עצים שצמרותיהם יתעופפו ברוח, אין שדה או נמל, שעליהם יותכו טיפות הגשם. ולבסוף, אתם אינכם עומדים מחוץ למזג האוויר וצופים בהתרחשותו. אתם חלק ממזג האוויר. האווירה והכוח המאפיינים את הרגע יכולים לנבוע מתוככם ולעצב, ולצבוע כל דבר שאתם רואים בחוץ. או שהם יכולים להתחיל בחוץ ולהדהד בתוככם. למעשה, ההבחנה בין הפנים לבין החוץ עדיין מעורפלת: שניהם עשויים להיראות חלק מאותו מרחב מתמשך אחד."