על מנת לאפיין את ממלכת האדם נצטט מאחד מספרי היסוד של ר. שטיינר : גוף, נפש, רוח.

"כפי שמייחסים לגוף האדם שלוש צורות קיום, היינו – של דומם, של צומח ושל חי, כן חייבים ליחס לו עוד צורת-קיום רביעית – צלם האדם המיוחד לו. דרך צורת קיומו כדומם קרוב האדם לכל הנראה בעין; דרך צורת קיומו כחי הוא קרוב לכל הישויות הקולטות את סביבתן ויוצרות בפנימיותן חוויות על יסוד התרשמויותיהן מן החוץ; בכוח צורת קיומו בצלם, מהווה האדם כבר מבחינה גופית ממלכה בזכות עצמה." 

 

ה'איבר' הנוסף לאדם ומבדיל אותו מבעלי החיים מכונה באנתרופוסופיה 'האני'. בטרמינולוגיות של תורות אחרות הוא מכונה גם: נשמה, צלם אלוה ממעל, אטמן "הניצוץ האלוהי" ועוד... בהקדמתו לספר הזוהר כותב הרב אשלג: " ... במה שאמרו המקובלים שנשמתו של אדם היא חלק אלוה ממעל; באופן שאין הפרש בינו יתברך לבין הנשמה, אלא שהוא יתברך "כל", והנשמה היא "חלק". (הרב אשל"ג, הקדמה לספר הזוהר, חקירה שלישית)

 

לאדם ישנה יכולת להגיע לרמת תודעה הרבה יותר גבוהה ומפותחת מזו של בעל החיים. יכולת זו באה לידי ביטוי באופן מיוחד, דרך התפתחותה של תודעה עצמית באדם. החל מגיל 3 לערך יודע הילד לומר על עצמו: "אני" ולזהות עצמו באופן ראשוני כישות נפרדת מהאחרים. גם חיה מרגישה, שמחה, כואבת ועוד. אך החיה לא יכולה להתבונן על רגשותיה ולהתפתח אל מעבר למה שטבוע בבני מינה כתכנית-על. לפיכך לחיה האינדיבידואלית אין ביוגרפיה. האדם יודע לחשוב על העולם ועל עצמו, ובכך הוא יכול להתעלות על רגשותיו ותשוקותיו האינסטינקטיביים. הביוגרפיה מתחילה עם האדם, כאשר כל אדם הוא מעין מין (species) בפני עצמו. 

 

"אילו היה האדם בן-מין בלבד, אז ביוגרפיה לא הייתה קיימת. מהותם של האריה, או של היונה, מובנת היא על ידי שייכותם למין האריה, או היונה. הישות היחידה הזו , על כל מהותה, הובנה לאחר שהמין שלה תואר. אין זה משנה אם יש כאן עניין עם אב, בן או נכד. החשוב בהם הוא משותף להם . לאב, לבן ולנכד. אבל אצל האדם, החשוב מתחיל, לא בהיותו אחד מבני מינו, אלא רק מכוח היותו יחיד, אישיות בפני עצמה. עדיין לא הבינותי את מהותו של פלוני מאי-שם, אם תיארתי את בנו או את אביו. עלי לדעת את הביוגרפיה שלו עצמו. המתבונן במהות של הביוגרפיה מבין, כי מבחינה רוחית מהווה כל אדם מין בפני עצמו."