"כשאתה שם כבר (בקמלוקה), כאשר חבטת בכעס, אולי בסיפוק פנימי מסוים באדם אחר, הרי שלא חשת את ייסורי האדם בו חבטת. כעת, בספירת הירח, אתה חווה את הכאב הפיזי והייסורים שהיה עליו לשאת. אתה מתנסה במה שעשית וחשבת במהלך חייך הארציים, לא באופן בו אתה חשת בזה, אלא כפי שזה השפיע על האדם האחר. לאחר המוות חי האדם בסדר הפוך את כל מה שחשב ואת כל שגגיו אותם עשה במהלך חייו הארציים, למשך תקופה תואמת כשליש מתקופת חייו הארציים. זה מתגלה לפניו כממשות עזה".

 

לא כמו שחולמים חלום, אלא העולם שם יותר ממשי מהעולם הזה. שם חווים את הכאב באופן מועצם, אך לא מבחוץ, אלא מתוך עצמינו. נחווה את העוול שעשינו לאחר, ככאב.
זה יכול לקרות גם בעולם הזה. למשל, לילדים שלנו.
כשאנחנו כועסים על הילדים, אח"כ אנחנו חשים רגשות אשם. כואב לנו הכאב שלהם, אנו חשים את הכאב שהכאבנו להם. שם אנו חווים בחוויה את הכאב אותו גרמנו לאחר. כאן על פני האדמה אנו חווים את הכול מתוך המרכז. אנחנו המרכז, והשאר הוא ההיקף. אך ישות חסרת גוף, אין שום דבר שמונע ממנה להתפשט.
שם אנחנו לא חווים את עצמנו מהמרכז, אלא מההיקף. בעולם הרוח, בתור ישות של אנרגיה, אני זה ההיקף. אני זה העולם. אני זה הקוסמוס כולו. מה שמבדיל אותנו מהאחר פה, כולל מהעוול שאנחנו עושים לו, שם לא קיים.
זו הקומפנסציה השנייה בקמלוקה. האחת ביני לבין ההתמכרויות שלי, התשוקות שלי. ביני לבין עצמי, למרות שגם פוגעות באחר. התמכרות לוקחת את כל האנרגיה אליה. השנייה בין אדם לחברו. בין האדם לעולם. שם אני יודע שאני והאחר שונים, אך הוא אותה מהות.