"הבה וניקח שאלה אחת ספציפית שאין לה קשר למחקר המדעי, אלא למה שהחיים מביאים אלינו בכל יום, שאלה שבוודאי מוכרת לכל אחד מאתנו: איך נמצא נחמה בחיים כאשר אנו חייבים לסבול בצורה כזו או אחרת, כאשר אנו לא מצליחים למצוא סיפוק בחיים? במילים אחרות: עד כמה יכולה האנתרופוסופיה להציע לאדם העצוב נחמה כאשר הוא זקוק לה באמת? כמובן שאת מה שניתן לומר על כך יש ליישם במקרה הפרטי של האדם. בהרצאה בפני קהל רב אפשר לדבר על כך רק בצורה כללית.
מדוע אנו זקוקים לנחמה בחיים? בגלל שאנו יכולים להיות עצובים עקב אירועים מסוימים, או בגלל שאנו סובלים כי פגשנו בכאב כלשהו המייסר אותנו. טבעי הדבר שבתחילה האדם מגיב לכאב על ידי התקוממות פנימית כנגדו. הוא טוען: מדוע עלי לשאת כאבים, מדוע הגיע אלי כאב זה? האם החיים לא יכלו להתנהל כך שלא אפגוש כל כאב, שאהיה שבע-רצון? הצבת שאלה כזו תוכל להוביל לתשובה רק כאשר תיווצר הכרת ידע אמיתית על טבע הקרמה האנושית, על טבע הגורל האנושי. מדוע אנו סובלים בעולם? ההתייחסות לסבל החיצוני כאן, היא כמו לסבל הפנימי העולה מתוך המערך הפנימי שלנו, ומותיר אותנו לא מסופקים תמיד, לא יכולים למצוא סיפוק ברור. מדוע אנו פוגשים את כל אותם ניסיונות המשאירים אותנו בלתי מסופקים בחיים?
כאשר אנו הולכים בעקבות חוקי הקרמה, נראה שבבסיס הסבל שלנו נעוץ דבר הדומה למה שאפשר להסבירו בחיים הרגילים בין לידה למוות (...)
כשאנו נכנסים לחיים בכללותם, ושמים מולנו את הקרמה כפי שעשינו בהרצאה שלשום, תמיד נשתכנע שכל הכאבים הפוגשים אותנו, וכל סבל הנמצא בדרכנו, סוגם הוא כזה שחוסר שלמותנו חיפשה אותם. למעשה, החלק הגדול ביותר של הכאב והסבל מתבקש מתוך חסרונותינו, אותם הבאנו מהתגשמויות קודמות. ומאחר שחוסר שלמות זה מצוי בתוכנו, מצויה ישות חכמה יותר בתוכנו שבוחרת את הדרך אל הכאב והסבל. שכן זהו כלל זהב בחיים, שאנו כולנו כבני אדם נושאים בתוכנו תמיד ישות חכמה יותר מאתנו, הרבה יותר חכמה. אותו 'אני' שאנו מכירים בחיים הרגילים הוא הרבה פחות חכם. אין ספק שלו היו נותנים לאותה ישות 'אני' לבחור את הנתיב, אזי האושר היה נבחר. אך הישות החכמה יותר נמצאת במעמקי התת-מודע שלנו, שעד אליו לא מגיעה תודעתנו הרגילה. היא מסתירה לנו את המבט אל האושר הקל, ומציתה בנו כוח מאגי ההולך בדרך אל הכאבים, בלא שנדע זאת. אולם למה הכוונה במילים: בלי באמת לדעת על כך? הכוונה היא שהישות החכמה יותר שבנו חולשת על הישות הפחות חכמה. ישות חכמה יותר זו, תמיד פועלת כך שהמגרעות שלנו מונחות אל כאבינו. אנו סובלים, משום שעם כל סבל פנימי וחיצוני אנו מבטלים חוסר מושלמות מסוים והופכים עצמנו למשהו טוב יותר (...)
אולם אם אנו בוחרים לעצמנו רגע מקודש מסוים בחיים, ויהיה קצר ככל שיהיה, נוכל לומר לעצמנו: אשים בצד את ההשפעות הרגעיות של החיים, ברצוני להסתכל על הסבל שלי בצורה כזו שאחוש כיצד האדם החכם שבתוכי מושך אותי אליו בכוח פלאי. ושאני הבאתי על עצמי ניסיונות מסוימים של כאבים, שבלעדיהם לא הייתי מתגבר על חוסר שלמויות מסוימות. אז נחוש הרגשה של חכמה ברוכה, שהתוצאה שלה היא: הרגשה שגם אם העולם נראה מלא בסבל, למרות זאת, הוא מקרין חכמה טהורה. דבר שכזה מהווה את אחד הפירות של האנתרופוסופיה עבור החיים. כמובן שאפשר לשכוח את מה שנאמר, אך אם לא נשכח זאת אלא נתרגל מחשבות כאלה בצורה סדירה, נראה כי אנו מניחים דבר מה כמעין נבט בנפשנו, ודברים מסוימים המהווים רגשות של עצב, הלך נפש של חולשה, משתנים להלך נפש של שמחה, לכוח ולהרגשת חוזק. מרגש מקודש שכזה בחיים, יוצאים בני האדם כנפשות הרמוניות יותר ואנשים חזקים יותר."
שטיינר, 'הלך רוח בסיסי מול הקרמה' וינה, 1912