קיימת חלוקה עיקרית לחמישה מעמדות, כאשר כמובן ישנם גוונים ודקויות בתוך המעמדות השונים. אין כאן ראיה שיפוטית, אלא נסיון לזהות צבע נפשי הקיים בתוכי ומשפיע עלי. כמובן שיתכן ובהתגשמויות שונות הייתי במעמדות שונים, אך יהיה מעמד אחד משמעותי שמשאיר את חותמו עלי כיום. לעיתים קל יותר לזהות זאת בהתבוננות על הילדות, שם האימפולסים עדיין חזקים וטהורים יותר.

 

אין תמיד הלימה בין נסיבות חיי העכשוויות למעמד העבר, אך הלך הנפש יהיה קיים גם למול הנסיבות הפיזיות. יתכן ונולדתי למשפחה פשוטה מאד וקשת יום, אך אם אני באה ממעמד גבוה, זה יבוא לידי ביטוי – אחוש למשל "נסיכה של אבא", ועדיין אחווה תחושת עליונות (אולי דווקא מול משפחתי).

למשל, לוחם יכול להיוולד לגוף פיזי נכה – אך רוחו תישאר כשל לוחם ותעזור לו להתגבר על המגבלה הפיזית, ולא להזדהות איתה. כמובן שלפערים אלו יש פוטנציאל ליצירת קונפליקטים וסבל בביוגרפיה שלנו, ויש לשים לב אליהם ולחקור לעומק את השפעתם.

חשוב לציין שההתפתחות אינה טמונה בוויתור על התכונות עצמן, אלא במטמורפוזה שתשחרר את הכוח הניטרלי הגלום בהן ותרתום אותן לעשיית הטוב – לטובת התפתחותנו האישית ולטובת האנושות כולה. למשל, על הלוחם להפנות את חרבו פנימה במקום החוצה – להילחם בפחדיו ובמגבלותיו באותם נחישות ואומץ בהן פנה אל העולם.

על האציל היהיר "לרדת אל העם", לחוש את שותפות הגורל ואת שייכותו לאנושות ולהוביל בכוחות המנהיגות שלו אימפולסים של טוב.

על הכהן להפנות את העוצמה והידע שלו לשירות האנושות ולא להסתגרות והתפתחות אישית שלו – וכן הלאה.

כאשר אנו מזהים בתוכנו שרידים ממעמדות אלו, עלינו לשאול את עצמנו בכנות האם אנו עדיין מזוהים עם המעטפת שלנו? האם אנו נותנים לה להגדיר אותנו כך שרק חלק ממהותנו יבוא לידי ביטוי? או שאולי נבחר באומץ לנוע אל עבר חופש? נזהה בתוכנו את האמונות, התחושות והמגבלות שמטילה עלינו הגדרה זו ונרפה מהן. נתפתח אל ישות שלמה, עירומה ואמיתית יותר. נודה על היכולות והכישורים שקיבלנו – ונקדיש אותן בהתמסרות וביראה לדרך האמת והטוב.

זהו צעד נוסף בדרך הבלתי נגמרת של ידיעה עצמית ושל חקירה אמיתית את חיינו ואת הביוגרפיה שלנו. חקירה המובילה אותנו אל השלת הקליפות והמעטפות ומקרבת אותנו לגילוי והגשמת ייעודנו.

תקופת הודו הפרהיסטורית, וגם בתקופות מאוחרות יותר, היה המעמד אליו השתייך אדם יותר מאשר מעטפת חיצונית. המעמד היה חלק מההוויה שלו, אליה הוא הרגיש מחוייב באופן פנימי ביותר.

באפוס הקדוש של ההודים, הבהגוודגיטה מתואר קרב בין בני פנדו. הלוחם העיקרי היה ארגו'נה, אדם מיוחד בעל כישורים רוחניים וארציים גבוהים. לפני הקרב הוא נוכח שבשני צידי המערכה ניצבים זה מול זה בני משפחתו. הייאוש שתקף אותו לנוכח ההבנה שהוא הולך להילחם בבני משפחתו ולהרוג בהם גרם לו לרצות להימנע מייעודו כלוחם. בשלב זה התגלה אליו האל קרישנה. האל קרישנה פתח בפניו עולם של סיבה ומסובב אחרים מאשר אלו הנגלים לעין, ועודד אותו למלא את ייעודו כלוחם.

 

שטיינר, ר. (1913), המשמעות הרוחנית של  הבהגוודגיטה, הרצאה 1, הארכיב העברי של דניאל זהבי, GA146

 

"אני הוא הזמן, מחריב העולמות האדיר. הופעתי כאן להביא כיליון על הנאספים כולם. הלוחמים האלו, הנכונים לקרב זה מול זה, גם בלעדיך לא ישרדו ימים רבים. לכן קום וזקוף קומתך! השג תהילה בניצחון על אויביך ושלוט בגיל בממלכה המשגשגת! כל אלו כבר נוספו – זה מעשה ידי לבד. היה אך כלי בידי, הו ארג'ונה. דרונה, בהישמה, ג'ידרטה, קרנה וגיבורים אחרים נהרגו כבר בידי. הילחם! הרוג בהם, אל תירא! אתה האיש אשר ינצח בקרב את מתחריו."

 שטיינר, ר. (1913), המשמעות הרוחנית של  הבהגוודגיטה, הרצאה 6, הארכיב העברי של דניאל זהבי,GA146

זה היה באחד השיעורים שבהם למדנו על המעמדות בחברה ועל מחוות הנפש שהמעמד מותיר אותה נוכל לזהות גם בחיים האלו.

אל כל אחד מהמעמדות שעליהם דיברנו לא הרגשתי שיש לי זיקה (לא לאצילים /מלכים, לא לסוחרים וכדו') אבל הרגשתי זיקה מסוימת אל המעמד של הכוהנים של אלו שעסקו בקודש וברוח ואז ברגע של אינטואיציה וידיעה פנימית, רגע של גילוי שיש בו חסד, קפצה מתוכי ההבנה שהתנסחה במילים: אני הייתי משרתת במנזר. 

משרתת את הקודש, משרתת את אנשי הדת הגבוהים שהיו במנזר או באותו מסדר. החוויה הפנימית הייתה שתפקידי הוא לאפשר שעבודת הקודש תתבצע כראוי.

הבנה זו הפעימה אותי כל כך כיוון שזה נתן הסבר למחוות נפשיות שהכרתי בתוכי במהלך חיי ודברים נוספים שלא ידעתי להסבירם.

לדוגמא – לא הצלחתי להבין עד לאותה הארה את המשיכה הבלתי מוסברת שהיתה לי למנזרים! לאורך החיים היה לי רצון בלתי מובן רק להיכנס למנזר ולחוות את האוירה בפנים. וזה אכן מה שקרה. כשהייתי בפנים לעיתים אפילו חשתי קנאה בנזירות שראיתי מסתובבות שם. התמלאתי בתוכי אוירה של קודש ושקט פנימי. זה מוזר במיוחד לאור העובדה שאני באה מבית יהודי דתי מאוד אורתודוכסי.

הבנה זו גם שפכה אור על היחס שתמיד היה לי כלפי מי שראיתי כמורה רוחני או כגדול ברוח / בדת. יחס של יראה וכבוד. היה לי לכבוד אם יכולתי לשרת מורה כזה ולדאוג לכך שהשיעור או המפגש יתנהל כנדרש.

 

פנינה זוכרת היטב את הלידה של האחות הרביעית במשפחה. אמה הגיעה מבית החולים עם התינוקת החדשה. היא ישבה על כיסא מחזיקה בידה את התינוקת. משום מה, לא היה אף אחד אחר נוכח באותו חדר (או כך חוותה זאת פנינה). היא נגשה בחרדת קודש אל האם והתינוקת, מתבוננת בנס הזה שנקרא תינוק, פנינה לא העזה להתקרב מדי, או לגעת בתינוקת. שרר שקט מיוחד, אוירה של קדושה, ובאותו שקט שאלה פנינה את אימא בלחש: " איך קוראים לתינוקת"? אימא אמרה בשקט : ששש, קוראים לה נעמה.

אנו רואים , שפנינה חווה התפעמות מול הנשגב, מול הנס אווירת הקדושה ממלאת אותה באופן מיידי וטבעי, מול החוויה הרוחית היא הופכת לחלק מהמעמד המקודש. אפשר לשער ולצפות שילד אחר היה רוצה לראות את האח

הקטן שנולד, לגעת בו להתקרב אליו, אולם, פנינה לא מעזה לגעת. היא מתבוננת ומתפעמת. היא לא רוצה להתקרב מדי אל הגבוה והנשגב, לא לחקור אותו, אולי לא לפגום בכוח ההתפעמות.

דפוס התנהגות זה של מי שיכולה להתבונן בקודש אך לא לקחת בו חלק פעיל הלך עם פנינה שנים רבות ומנע ממנה ללמוד ולחקור את עולם הרוח, למרות היותה אדם שעולם הרוח אינו זר לו. העמדה של המתבוננת המתפעמת היא זו שעמדה בינה ובין ההתקרבות האינדיווידואלית אל עולם הרוח.      

אכן, הגילוי של פנינה שפך אור על אירועים רבים בחייה. יראת הקודש שהייתה טבועה בה, שירתה אותה בדרכה הרוחנית. עם זאת, במהלך הביוגרפיה שלה, בכדי להגיע לשלבים נוספים של התפתחות, נדרשה פנינה להפסיק להזדהות עם 'המשרתת' שבה, להשתחרר מדפוסי ההתנהגות וההתנהלות בעולם 'כמשרתת' בכדי לפעול ולממש את ייעודה בחיים הנוכחיים בדרך חופשית יותר.  

באנגליה חי לו ילד עני, בשם טום, שדמה לבן מלך כשתי טיפות מים. הילד העני לא רק דמה לבן המלך במראהו, הוא חלם כל חייו לפגוש בנסיך אמיתי ואף החל להתנהג כנסיך:

 

"אט-אט התחולל בו שינוי. בחלומותיו היו האנשים משכילים ומעודנים והשאיפה להדמות להם כבשה אותו. הזוהמה והרפש שבהם היה מכוסה הטרידו אותו לפתע, ואף שעדיין נהג להשתעשע בבוץ על נהר התמזה עם חבריו, הוא גילה את היתרון שברחצה. טום רצה להיות נקי... מבלי משים השפיעו עליו הקריאה בספרים והחלומות על חיי נסיכים, וטום החל להתנהג בעצמו כבן מלך. אופן דיבורו הפך להיות נימוסי ומכובד, והוא התהלך בסמטאות העלובות זקוף ומלא הדר. אט-אט נשאו אליו חבריו את עיניהם, קודם בהשתאות ובשעשוע ואחר כך בהתפעלות ואף ביראת כבוד, והוא הפך לדוגמא ומופת. הצעירים אמרו זה לזה: "הוא יודע כל-כך הרבה, כמה חכם ונבון הוא טום."...בסתר ארגן טום לעצמו חצר מלכות משלו, שבה היה כמובן בן המלך. חבריו הפכו למשמר האישי שלו וגילמו אנשי חצר ובני לוויה, אצילים וגבירות ואפילו בני משפחת המלוכה. מדי יום קיבל "הוד מעלתו" את פמליתו על פי גינונים שאימץ מתוך הספרים שקרא, והוא ניהל דיונים ברומו של עולם בענייני הממלכה עם חברי המועצה שלו ופרסם צווים ופקודות לנתיניו ולמפקדי צבאו המדומים."

 

באחד הימים הוא מתגלגל לפתח הארמון, וכשבן המלך רואה אותו, הוא מופתע מהדמיון המובהק ביניהם. לאחר זמן מה בו הם משוחחים, בן המלך מציע לילד העני להתחלף בבגדיהם, משום שבן המלך רוצה לבקר במקום מגוריו של הילד העני, ולחוות את תנאי חייו וסביבתו. כך, הם מתחלפים בבגדים, ובן המלך הולך לשכונות העוני, שם הוא מושם לקלס ולבוז – מהאנשים שאינם יודעים שהוא למעשה בן המלך. בהדרגה הוא חווה את כאב העם, וכשהוא חוזר לארמון לבבו משתנה. כעת יש לו את החמלה הנדרשת למלוך– המלוכה אינה מעניקה לו זכות יתר, אלא יותר חובות כלפי אלו עליהם הוא ממונה.

מבחינת האדם השלם –כל המקומות שבאנו מהם הם חלקיים: משרת, נסיך, אביר, פשוטי עם, סוחרים, אצולה, כהונה– הם מלבושים. הם לא האני-הנצחי. לכן, אם אנו מזוהים עם זה, אנו חיים חיים חד-צדדיים.

בחקירה הביוגרפית עם אליס עלה באופן ברור שבחיים הקודמים היא הייתה שייכת למעמד דתי רוחני גבוה (כהונה). בחיים הנוכחיים, כרקפיטולציה, נולדה אליס בקהילה מסורתית-דתית בארה"ב, למשפחה שהייתה נחשבת ומוערכת מאוד. אביה נחשב במשך שנים מנהיג וסמכות מוסרית-רוחנית עבור חברי הקהילה.
אליס עצמה נחשבה ל'ילדה טובה' וזכתה לעיתים לכינוי 'מלאך'. המראה החיצוני שלה חיזק תחושה זו – גו תמיר, שיער גלי ובהיר, עיניים חומות שקדיות ומראה מלאכי. הן כנערה והן כאשה בוגרת אליס הייתה אידיאליסטית ומוסרית על גבול המוסרנות. הייתה בה תובענות נוקשה בענייני מוסר, הן כלפי עצמה והן כלפי הסובבים אותה. אליס בזה לחלקים שנתפסו בעיניה 'כנמוכים', בעיקר לתשוקות וליצרים. מעצם התנהגותה ומחוותיה, גם מבלי שתאמר דבר מה, אנשים אחרים חשו לידה בלתי-מוסריים, בעלי תשוקות נמוכות, לא אחראים מספיק ולא טובים מספיק.
תכונות והתנהגויות אלו של אליס הן רקפיטולציה של חיים קודמים, שבאו לידי ביטוי בגיל צעיר באופן בלתי מודע.
החקירה הקרמתית של אליס העלתה איש מוסר במהלך חיים קודם, בעל סמכות על בני אדם אחרים ומוערך על ידם. אדם זה ניסה להטיב עם האחרים, אך בו זמנית התכחש לצרכים האנושיים הטבעיים שלו ושלהם, ובז לחולשות שלא עמדו בקנה מידה אחד עם אמות המידה הגבוהות שלו, כך שאנשים חשו לידו מבוישים, 'נמוכים', בלתי ראויים. זה היה 'הרוע' שלו.  
בשיעור הבא נראה כיצד באופן לא מודע, אליס הגשימה את הצו הקרמתי שלה בהמשך חייה.