הצו הקרמתי עברית - שיעור 2 - הפרדת כוחות הנפש

הרגשות שלנו

בתקופת הילדות נחווים הרגשות ללא יכולת לזהותם ו/או לשיים אותם (להעניק להם שם). רק מאמצע החיים

ואילך יכול להתחיל תהליך של זיהוי, שיום, אבחנה, ותשומת לב לניואנסים בין הרגשות השונים. ללא התובנה, נשאר הרגש שעלה כתוצאה מאירוע מסוים, בנפש ובגוף לאורך זמן, 'ומרעיל' את האדם. בגיל מאוחר יותר עשויים רגשות מכאיבים והרסניים, נטולי הפשר – להתפענח ולהביא לחשיפתה של התמונה האמיתית של הביוגרפיה שלנו.

בתקופת האקסקרנציה (החל מגיל 42, ובפועל אף לפני כן – מגיל 35) מתחיל תהליך של הכרה עצמית והכרת הגורל (בתקופת האינקרנציה לא היו לנו עדיין הכלים הנדרשים לכך). אירועים ביוגרפים מורכבים מהאירוע ומהפרשנות של האירוע. הכנסת התודעה לאירוע, המאפשרת פרשנות אובייקטיבית שלו, מתרחשת רק לאחר גיל 42, הגיל בו הגוף האסטרלי עבר טרנספורמציה לרוח-העצמיות; רוח-העצמיות היא האמת והטוב המוחלטים.

חשוב לציין שהתמריץ לשיים רגש מתרחש רק כאשר מדובר ברגשות שמקורם בכאב. ברוב המקרים, מצב של הרמוניה ואיזון אינו מעורר את התודעה, נהפוך הוא – הוא מרדימה.

הרגש כחוש לקרמה

הרגש, כשהוא נבחן באופן רוחני, יכול להוות עבורנו חוש לקרמה.

"במחקר המודרני אסור לומר משהו על הרגשת הנפש האנושית. האדם חייב להישאר קר ויבש. למרות זאת ניתן לשאול: האם לא ניתן בכל זאת לרכוש בתוך רגשות אלה כוחות עבור הכרת העולם? דווקא כאשר חייבים לומר מצד אחד: ברגשות פועל כוח-הרצון האנושי הפנימי, הסובייקטיביות האנושית, והרגש הוא מקור הפנטסיה – יש לומר עם זאת מצד שני: נכון, כפי שמופיע הרגש בחיי היומיום או בחיים המדעיים, אין ביכולתו של צד הרגש באדם למלא כל תפקיד מיוחד. אך אם ניזכר כיצד מתאר לנו המדע עצמו שהחושים באדם לא היו בכל התפתחות האנושות כפי שהם כיום, אלא התפתחו למצבם הנוכחי מתוך מצבים בלתי מושלמים יחסית, שניתן לומר בביטחון מלא שהם לא דיברו על הדברים באופן כה אובייקטיבי כפי שהם עושים כיום, מנצנץ אולי בכל זאת רמז לכך שגם בחיי הרגש הסובייקטיביים עשוי להימצא משהו שניתן להוציאו החוצה כמו החושים האנושיים עצמם, משהו העשוי להוביל מתוך חוויה של ישות האדם עצמה לתפיסה של הֶקְשֵרִים קוסמיים במובן גבוה. דווקא כשרואים את הדחקתו של הרגש במחקר בן זמננו, חייבת להישאל השאלה: האם לא יכול להיות כלול ברגש חוש גבוה כלשהו, כאשר מפתחים רגש זה באופן מיוחד?

שטיינר, 'ההכרה העל-חושית כדרישת התקופה' הרצאה 1 GA 84

הרגשות מגיעים מהתגשמות קודמת

למעשה, הרגש העולה מתוך אירוע ביוגרפי, מגיע מחיים קודמים; האירוע שהעלה את הרגש הוא הזרז (trigger) ולא הסיבה.

אחד הסימנים (indication) לכך שמקורו של הרגש הנו מחיים קודמים ולא מהאירוע הנוכחי, הוא חוסר ההלימה (disproportion) בין האירוע לבין הרגש העולה בנו. הרגש מועצם מאוד ביחס לאירוע. במילים אחרות – כאשר אירוע או אדם כלשהם, מעוררים בנו רגש עז ואף מוגזם – מגיע הרגש מאינקרנציות קודמות שלנו, וקשור אליהן ולתיקון אותו עלינו לעשות בחיים אלו. על מנת שנוכל להשיג ידע על עצמנו, עלינו לחוות אירועים המציפים בנו רגשות מהילדות (רקפיטולציה) – ככאלה המגיעים מחיים קודמים. אולם חקירת הרגש והבנתו במערך הכולל של הקרמה שלנו, תתאפשר רק מהמחצית השנייה של החיים.

הפרדת כוחות הנפש

רכישת ידע זה מתאפשרת רק על ידי הפרדת כוחות הנפש.

בחיים היומיומיים קשורים שלושת כוחות הנפש – מחשבה, רגש ורצון – בקשר שלא ניתן לניתוק.

באירוע פועלים שלושת כוחות הנפש בערבוב.

לדוגמא: אדם מרגיש רגש של עלבון כתוצאה ממעשהו של אדם אחר כלפיו. כהרף עין מתלווה לרגש מחשבה, כגון – זהו אדם בלתי מתחשב, הוא גס רוח, הוא פוגע בי בזדון, וכדומה – ולאחר מכן פעולה, כגון – כעס, ניתוק קשר, העלבה בחזרה ועוד.

אם נפריד את כוחות הנפש המלווים את האירוע, נוכל לזהות:

1. רגש – האדם חווה עלבון, ומרגיש כעס.

2. חשיבה – בעקבות הרגש הכואב, האדם מייחס לאחר כוונה לפגוע בו. יהא זה ממעשיו של האדם האחר, מוסד מסוים, אירוע טבע וכדומה – ומאשים אותם בליבו או בגלוי.

3. רצון – על מנת שלא לחוש את הרגש הכואב, נוקט האדם בפעולה (רצון) כלפי 'גורם' הסבל. הפעולה יכולה להתבטא בהיבטים שונים – נקמה 'בשליח' הסבל, תלונה, ניתוק מגע, וכדומה...

כך עובר הרגש למחשבה, שבתורה עוברת למישור הרצון (עשייה, פעולה). דרכו מתרחשת פעילות בעולם – וכל זה באופן אוטומטי ובלתי-מודע.

"לפני ההתאמנות במדע הרוח, מתקשרים ביניהם שלושת כוחות הנפש: רצון, רגש וחשיבה לפי סדר מוגדר על פי חוקים-קוסמיים עילאיים. רצון, רגש וחשיבה של האדם אינם פועלים באורח שרירותי. על פי חוקים טבעיים, דימוי מסוים העולה בתודעה, גורם להתעוררות של רגש מסוים, או מביא לידי הפעלת רצון, המותנית על ידי דימוי זה ונובעת ממנו. נכנסים אל תוך חדר, מרגישים אוויר מחניק בפנים, ופותחים את החלון. אדם שומע כי קוראים את שמו, והוא פונה אל הקורא. אדם נשאל, והוא עונה. חשים ריח רע, ומרגישים רגש בלתי נעים. אלה הם קשרים פשוטים בין חשיבה, רגש ורצון. וכאשר בודקים את חיי האדם יתברר, כי הכל בנוי בהם על קשרים כאלה. אכן, אין חיי האדם קרויים 'נורמאליים' אלא אם כן קיים קשר כזה – שמקורו בחוקי טבע האדם – בין חשיבה, רגש ורצון. היה זה בניגוד לחוקים אלה, אילו חישת דבר מסריח הייתה מעוררת רגש נעים, או אדם לא היה עונה אשר פונים אליו בשאלה. ההצלחה המצופה מחינוך טוב או הוראה ראויה-לשמה, מתבססת על ההנחה כי אפשר לכונן אצל החניך את הקשר התואם את טבע האדם, בין חשיבה, רגש ורצון. בהקנות לו דימויים מסוימים, מניחים כי לאחר מכן יתקשרו כהלכה עם רגשותיו ורצונותיו.

כל זה נובע מהעובדה, כי בגופי הנפש העדינים של האדם, קשורים ביניהם המרכזים של שלושת הכוחות: חשיבה, רגש ורצון באופן חוויתי. קשר זה במנגנון הנפש העדין משתקף גם בגוף הפיזי המגושם. במידה מסוימת, גם בו קשורים באופן חוקיותי איברי הרצון עם האיברים של החשיבה והרגש. משום כך מחשבה מסוימת מעוררת כסדר רגש, או גורמת להפעלת הרצון".

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2006, עמ' 120-121

לחצו על החיצים בצידי התמונה בכדי לצפות במצגת

בחיים היומיומיים קשורים שלושת כוחות הנפש – מחשבה, רגש ורצון – בקשר שלא ניתן לניתוק.

ההפרדה בין שלושת כוחות הנפש מביאה לכך שהרצון והמחשבה חדלים לשתף פעולה עם הרגש, והקשר האוטומטי בין שלושת כוחות הנפש – ניתק. בתהליך הפרדת כוחות הנפש, מתבונן האני בנפש הסובלת, קולט את הסבל כסוג של מידע – אך אינו מזדהה אתו.

תהליך מודע של הפרדת כוחות הנפש, צריך להתחיל מאמצע החיים. עד אז, אנו משליכים את הכאב שלנו על האחר, ורואים בו את מקור הכאב. גם בגילים מאוחרים יותר, יכולת הפרדת כוחות הנפש אינה נתונה. עלינו לפעול ולהתאמץ באופן מודע על מנת לרכשה.

רוב האנשים ממשיכים בהתנהלות ובצורת המחשבה הסובייקטיבית שלהם גם באקסקרנציה – מכאן נובעות המלחמות כולן, קטנות כגדולות.

תהליך הפרדת כוחות הנפש אורך שנים רבות. מדובר בתהליך טרנספורמציה של הגופים הנמוכים, הדורש אימון רב.

שגיאה קוגנטיבית

אירועי החיים מורכבים מהאירוע עצמו ומהפרשנות שלנו לאירוע. במחצית הראשונה של חיינו, מתן פרשנות סובייקטיבית לאירוע הינה הכרחית – אך אינה הפרשנות האמיתית-רוחנית. הפרשנות הסובייקטיבית היא השגיאה הקוגניטיבית. שגיאה זו נובעת מחוסר אפשרות, או מחוסר רצון, לראות את האירוע מנקודת מבט אובייקטיבית, ואת הרוח כמקורו של אותו האירוע.

פרשנויות שגויות קורות במיוחד כשמדובר באירוע מכאיב, המסב לנו סבל.

אירוע מכאיב גורם לנו לייחס כוונת זדון לאדם שהביא את האירוע לפתחנו – גם אם המעשה לא נעשה בזדון. לא ניתן להעיד על רגש הכאב כשגוי – משום שאנו חשים אותו. אך הפרשנות שלנו לרגש – כאילו האחר או הנסיבות הם האחראים לכאבנו, ואשמים בכך שאנו סובלים – היא העיוות הקוגניטיבי. הרגש עצמו אינו טעות! הוא שייך לחיים, לביוגרפיה ולקרמה שלנו – לדוגמא, רגשות כמו בדידות, תחושה של נטישה, קנאה, כמיהה ועוד...

מכיוון שלרוב אנו מתקשים בהפרדה בין הרגש המכאיב ובין הפרשנות הסובייקטיבית (חשיבה) עליו – התוצאה היא העמקת הרגש המכאיב, והטלת האשמה על האחר.

להאשים את השליח

למעשה, מקור המעשה שנחווה בעינינו כרע, כחוסר צדק או כעוול כלפינו, קשור לגורלנו. האדם האחר הוא שליח המביא אלינו את הקרמה הצודקת הקשורה אלינו ולמעשינו במהלכי-חיים קודמים.

היכולת לראות את האירוע ואת האחר כשליחים של הקרמה שלנו, קיימת כאפשרות במחצית השנייה של החיים, וזאת בתנאי שמתעורר בנו הרצון להתפתח ולהרחיב את התודעה. על מנת שנוכל להתייחס לאירוע המסוים כאל סוג של לימוד עבורנו, עלינו להתבונן הן באירוע והן ברגש שנחווה בעקבותיו – כשאנו מפרידים בין שלושת הגורמים הנפשיים השותפים לאירוע: המחשבה, הרגש והרצון. רק אז נוכל לפגוש את הרגש המכאיב 'פנים אל פנים', מבלי לנסות לעמעמם אותו על ידי פעולות שונות (הרצון – עשייה), מבלי לייחס רוע לאחר, או לראות בו הגורם הבלעדי לאירוע והמקור שלו. הפרדת כוחות הנפש תעזור לנו להתחיל להכיר את הקשר בין הרגש הכואב שעלה באירוע, לבין הקרמה הייחודית-לנו.

'להרוג את השליח'

דוגמא טובה לנטייה האנושית 'להרוג את השליח' אנו יכולים למצוא בספר ירמיהו:

א בְּרֵאשִׁית, מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ--מֶלֶךְ יְהוּדָה: הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר יְהוָה, עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-יְהוָה, וְדִבַּרְתָּ עַל-כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֺת בֵּית-יְהוָה, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם: אַל-תִּגְרַע, דָּבָר. ג אוּלַי יִשְׁמְעוּ--וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה; וְנִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם, מִפְּנֵי, רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם. ד וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר יְהוָה: אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, אֵלַי, לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם. ה לִשְׁמֹעַ, עַל-דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי, שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם; וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. ו וְנָתַתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, כְּשִׁלֹה; וְאֶת-הָעִיר הזאתה (הַזֹּאת) אֶתֵּן לִקְלָלָה, לְכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ. ז וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים, וְכָל-הָעָם, אֶת-יִרְמְיָהוּ, מְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה. ח וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ, לְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לְדַבֵּר, אֶל-כָּל-הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם לֵאמֹר--מוֹת תָּמוּת. ט מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם-יְהוָה לֵאמֹר,

כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה, וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב, מֵאֵין יוֹשֵׁב; וַיִּקָּהֵל כָּל-הָעָם אֶל-יִרְמְיָהוּ, בְּבֵית יְהוָה. י וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּעֲלוּ מִבֵּית-הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר-יְהוָה, הֶחָדָשׁ. יא וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים, אֶל-הַשָּׂרִים, וְאֶל-כָּל-הָעָם, לֵאמֹר: מִשְׁפַּט-מָוֶת, לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם. יב וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְאֶל-כָּל-הָעָם לֵאמֹר: יְהוָה שְׁלָחַנִי, לְהִנָּבֵא אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם. יג וְעַתָּה, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְשִׁמְעוּ, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְיִנָּחֵם יְהוָה--אֶל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם. יד וַאֲנִי, הִנְנִי בְיֶדְכֶם: עֲשׂוּ-לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר, בְּעֵינֵיכֶם. טו אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי אִם-מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי--כִּי-דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם, וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל-יֹשְׁבֶיהָ: כִּי בֶאֱמֶת, שְׁלָחַנִי יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. טז וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם, אֶל-הַכֹּהֲנִים וְאֶל-הַנְּבִיאִים: אֵין-לָאִישׁ הַזֶּה, מִשְׁפַּט-מָוֶת, כִּי בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, דִּבֶּר אֵלֵינוּ. יז וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-קְהַל הָעָם לֵאמֹר. יח מיכיה (מִיכָה), הַמּוֹרַשְׁתִּי, הָיָה נִבָּא, בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה; וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת, לְבָמוֹת יָעַר. יט הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְכָל-יְהוּדָה, הֲלֹא יָרֵא אֶת-יְהוָה--וַיְחַל אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַיִּנָּחֶם יְהוָה אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר עֲלֵיהֶם; וַאֲנַחְנוּ, עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה--עַל-נַפְשׁוֹתֵינוּ. כ וְגַם-אִישׁ, הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם יְהוָה, אוּרִיָּהוּ בֶּן-שְׁמַעְיָהוּ, מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים; וַיִּנָּבֵא עַל-הָעִיר הַזֹּאת, וְעַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, כְּכֹל, דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ. כא וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ-יְהוֹיָקִים וְכָל-גִּבּוֹרָיו וְכָל-הַשָּׂרִים, אֶת-דְּבָרָיו, וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ, הֲמִיתוֹ; וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא, וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם. כב וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים, אֲנָשִׁים--מִצְרָיִם: אֵת אֶלְנָתָן בֶּן-עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ, אֶל-מִצְרָיִם. כג וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם, וַיְבִאֻהוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים, וַיַּכֵּהוּ, בֶּחָרֶב; וַיַּשְׁלֵךְ, אֶת-נִבְלָתוֹ, אֶל-קִבְרֵי, בְּנֵי הָעָם. כד אַךְ, יַד אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן, הָיְתָה, אֶת-יִרְמְיָהוּ--לְבִלְתִּי תֵּת-אֹתוֹ בְיַד-הָעָם, לַהֲמִיתוֹ.

תיקון קרמתי - 'אל תהרגו את השליח'

השגיאה הקוגניטיבית דורשת תיקון קרמתי.

התיקון הקרמתי יתרחש כאשר נוכל לעשות תהליך אובייקטיביזציה של האירוע. כשאנו מנתחים תהליך באופן אובייקטיבי, דרך 'האני' – ולא דרך המימד האסטרלי שבנו, הפועל מתוך סימפטיות ואנטיפתיות, מתקיימת הפרדה בין כוחות הנפש – חשיבה, רגש ורצון – והתבוננות על האירוע מנקודת המבט של הקרמה. הפרדת כוחות הנפש מאפשרת כניסה מודעת לתוך אירועי העבר ותיקון העיוותים המחשבתיים שנוצרו.

על מנת לתקן את השגיאות הקוגניטיביות, עלינו לפתח אפשרות רגשית-מנטלית לחוות את האדם האחר ואת האירועים מתוך-תוכם. אפשר לתאר זאת כמעין כניסה בחללית קטנה לתוך הלב והנפש של האחר בכל זמן נתון – על מנת להרגיש את המניעים והרגשות שהפעילו אותו. תיקון השגיאה הקוגניטיבית הוא אחד מצורות התיקון לביוגרפיה הקשורה לחיים הקודמים.

ניתן לעשות זאת דרך הכפפת הידע החושי לידע הרוחני, ועבודה על הגוף האסטרלי (חיי הרגש, המאווים, השאיפות והתשוקות), כך שתיווצר בו טרנספורמציה לרוח-העצמיות (האיבר באדם שהנו האמת והטוב המוחלטים).

התהליך הביוגרפי מאפשר לאדם לתקן את השגיאה הקוגניטיבית, ולהפנים את השיפוט האובייקטיבי, כלומר – לראות את האמת-הרוחית העומדת בבסיס האירוע. בנוסף, מעניק לנו תהליך התפתחותי-רוחני זה את היכולת להרגיש את האחר. שתי יכולות אלו – השיפוט האובייקטיבי והיכולת להרגיש את האחר – היו חסרים בעת התרחשותו של האירוע הקרמתי, במיוחד בגילים הצעירים.

ככל שנתאמן על הפרדת כוחות הנפש, ילך החוש שלנו לאמת ויתפתח.

אירוע ביוגרפי - הילה

בהיותה בת תשע, התחברה חברתה הטובה ביותר של הילה לילדה חדשה שהגיעה לכיתה. הילה חוותה זאת כנטישה, כדחייה וכהעדפתה של מישהי אחרת על פניה. היא הייתה משוכנעת שמעשה זה נבע מזדון ומחוסר התחשבות מצד חברתה. זיכרון הפגיעה והכאב נצרב בה ודימם במשך ארבעים שנה. בתהליך אימגינטיבי – לאחר עבודה ביוגרפית ארוכת שנים, שבעקבותיה חלה טרנספורמציה של הגופים – יכלה הילה ל'היכנס' לתוך נפשה של חברתה ולחוות את האירוע מנקודת מבטה של האחרונה. היא חשה שהחברה לא פעלה מזדון, אלא מתוך חמלה לילדה החדשה, וגם מתוך רצון להרחיב את מעגל החברות שלה. מעשה הנטישה-לכאורה שייך לקרמה של הילה. חברתה שימשה כשליחת הקרמה, והביאה לפתחה נושא קרמתי הקשור אליה, למעשיה ולגורלה.

על מנת לקבל ידע רוחני ברמה הגבוהה, הילה הייתה חייבת לחוש את המניעים שפעלו בנפש חברתה בעת האירוע. ידע זה קשור לרוח-העצמיות, ומשמעותו – להרגיש את האמת של הסיטואציה.

רייצ'ל מקנאה

כל אחד מאיתנו יוכל וודאי 'לזהות את עצמו' בסצנה המשעשעת שלפנינו מתוך הסדרה 'חברים', כאשר אירוע קטן על פניו נוגע בנקודה רגישה ובלתי פתורה בנפשנו. הבה נתבונן על 'האירוע הביוגרפי' הזה מנקודת המבט של 'השגיאה הקוגנטיבית' תוך שימוש במתודה של 'הפרדת כוחות הנפש'.

מהו הקשר האוטומטי בין שלושת כוחות הנפש?

רגש – קנאה, עלבון, בגידה.

מחשבה – מוניקה בגדה בי! היא חושבת שג'ולי יותר טובה ממני, היא מעדיפה אותה על פניי. אנשים תמיד בוגדים בי!

רצון (פעולה) – האשמה, צעקה, הכחשה.

מה הייתה רייצ'ל מגלה אילו הייתה מפרידה את שלושת כוחות הנפש?

רייצ'ל הייתה מגלה שרגשותיה הקשים אינם קשורים למעשיה של מוניקה. אם היא הייתה חוזרת לאחור לביוגרפיה שלה היא הייתה וודאי מוצאת אירועים דומים רבים, החל מהילדות, בהם היא חשה נבגדת, נעלבת, קנאה וכו'. אם היא תמשיך בתהליך באופן מעמיק יותר היא תוכל לגלות מהו הרגש המרכזי העולה מהאירוע ובאיזה אופן שייך הרגש הזה לקרמה שלה.

הפרדת כוחות הנפש הינה הכרחית עבור התהליך הרוחני. יחד עם זאת, כדי שהיא תתרחש בזמן הנכון, עלינו לחנך בצורה מספקת את החשיבה, הרגש והרצון.

לאחר שהם הופרדו, לאחר שהחיבור האוטומטי ניתק, מגיע השלב הבא ובו הכוח של ה'אני' יחבר אותם מחדש. הכוח של ה'אני', המרכז הפנימי, הוא הכוח המאזן. הוא הכוח שיכול לשים את השיפוט הנכון, את הבחירה ואת החירות. בלי זה, אם אנחנו מפרידים את שלושת כוחות הנפש טרם הזמן, יש סכנה ממשית לאובדן השפיות ולהשתלטות של אחד מכוחות הנפש שלנו על-חשבון האחרים.

על-פי רוב שלושת כוחות הנפש אינם מאוזנים – יש כוח נפש אחד שהוא יותר דומיננטי מהאחרים, ויש לו נטייה להשתלט על האחרים. כל עוד יש את החיבור האוטומטי, אז הכוחות הקוסמיים מאזנים את זה באיזשהו אופן – יכול להיות שאחד הכוחות ישתלט אבל הכוחות הקוסמיים ישמרו על איזון בינו לבין כוחות הנפש האחרים. כשאנחנו מנתקים את הקשר בין שלושת כוחות הנפש, אם לא יהיה שם כוח שיאזן, יש סכנה שאחד מהם ישתלט בצורה לא רצויה ומסוכנת.

סכנה 1 - השתלטות הרצון

סכנה 2 - השתלטות הרגש

סכנה 3 - השתלטות החשיבה

השלמות קריאה בספר הקורס "הצו הקרמתי והגשמתו ההכרחית"

מהדורת 2022 (כולל המהדורה הדיגיטלית)

פרק 1 - שלושת סוגי הידע באדם ככלי להבנת הקרמה - עמ' 58-75

פרק 2 - תכונותיו של הנקרא אל הרוח - עמ' 91-103

*במהדורות ישנות יותר יתכן הבדל במספרי העמודים. אנא עיקבו אחר השלמות הקריאה לפי הנושא המודגש לעי"ל.

לאחר הקריאה יש לענות על השאלות לחקירה אישית בטופס "מיידע למתודת עבודה".

מיידע למתודת עבודה