כל השנים היא חיפשה אהבה.
חשבה שיום אחד תמצא אותה. האמינה. קיוותה. חיפשה וחיפשה בכל מקום, בכל פינה.
אפילו לחו"ל נסעה.
אבל האהבה לא נמצאה.
"אומרים אהבה יש בעולם", התנגן בראשה השיר, בקולו המלטף של אריק איינשטיין הזכור לטוב, אבל את האהבה שלה היא לא מצאה.
ואז יום אחד היא הגיעה לשיחה.
פניה שטופות דמעות.
"זהו אני מוותרת. מרימה ידיים.
לכל החברות שלי יש אהבה או לפחות הייתה להן אהבה.
הן נשואות או שהן נישאו והתגרשו. ואני - כלום!
אומרים לי שזה בגלל שאני לא מתפשרת.
על מה יש להתפשר אם אני בכלל לא מוצאת כלום?
מה לא עשיתי בשביל למצוא אהבה.
למצוא את האחד שלי.
למצוא את הזוגיות שאני רוצה.
וכלום. נאדה. אפס. זירו."
"לא אשאל אותך מה עשית או איפה חיפשת," אמרתי לה בעדינות ככול שיכולתי,
"אשאל אותך רק: מה חיפשת? מה בדיוק חיפשת?"
והיא תיארה מאוד יפה, כמעט באופן פיוטי,
את האהבה שהיא מדמיינת
ואת הזוגיות שהיא חולמת עליה
ואת בן הזוג שהיא מחפשת.
"ואת חושבת," שאלתי אותה, "שיש איזה מקום בעולם בו נמצאת האהבה שלך?"
והיא ענתה: "פעם חשבתי שכן. עכשיו אני כבר לא יודעת."