"אני עושה סדר בשולחן שלי ומוצאת את מחברת הטעינה שלך.
אני מדפדפת ומגיעה לעמוד של הכרת תודה: "מישהו שעשה בשבילך משהו שהיה מאוד משמעותי עבורך". ישר את קופצת לי לראש, אז הנה זה בא: אני לא יודעת עד כמה עמוק הבנת את הבור שהייתי בו כשנפגשנו, אבל הוא היה עמוק מאוד.
בטח יש עמוקים ממנו וגם אני הייתי בכמה, אבל היי, הוא היה עמוק מספיק בשביל שלא יהיה לי רצון וכוח לפגוש אף אחד.
ואז התקשרת. או שאני אלייך.
נפגשתי איתך כי זכרתי שאת יצור מטעין בהווייתך אז גירדתי את עצמי לתת לזה צ'אנס.
ופתאום באת עם ההצעה הזו שלך לתהליך טעינה אישי. ואיך שהצעת הפציעה קרן אור.
הייתי בנאדם עם מצבר מת, וקיבלתי הצעה לעמדת טעינה ניידת ומלאה באנרגיות של נתינה ואהבה והקשבה.
עשיתי הרבה דברים מאז. התחלתי טיפול, הורדתי עומס עבודה, סיננתי לקוחות לא רצויים, הרביתי מגע עם מטעינים, ניתקתי מגע עם מרוקנים.
במפגשים איתך חלה איזו תפנית, שגרמה לכך שהרגשתי מוכנה לתת דחיפה קטנה לקרקעית ולהתחיל לשחות בחזרה למעלה.
אם לומר דוגרי, הייתי במיץ של הזבל, ופתאום משהו בדיון איתך הפך את זה למשהו לא נורא, שאפשר להבין אותו, ושאפשר להבין איך אפשר להתחיל לצאת ממנו.
אני היום במקום אחר.
כיף לי שדרכינו נפגשו. תודה."
בנימה אישית, אני מודה שאני קוראת את זה בכל בוקר מחדש. זוהי אחת הדרכים שלי להטעין את עצמי.