מגיל 20 בערך רציתי ללמוד קפוארה, תמיד חששתי שכל התנועות יהיו לי מסובכות או קשות מידי ויחד עם זאת נמשכתי שוב ושוב... מגיל 20 ועד גיל 36 צברתי אולי 7 חודשי אימון. כל פעם שניסיתי ליווה אותי הפחד להכנס למעגל. יכולתי לתרגל במשך השיעור אבל לא העזתי להכנס, מסיבה זאת יכולת ההתקדמות שלי תמיד נתקלה במחסום ובשלב מסויים הפסקתי. בגיל 36 אחרי תקופה די ארוכה בה כמעט לא הייתי בקשר עם הגוף שלי התעורר בי צורך חזק, כמעט בערה לשוב ולנסות... ללמוד קפוארה והפעם להכנס להודה, הבנתי שזו האפשרות שאני רוצה ומוכנה להתעמת עם הפחד. חיפשתי בנרות תקופה מסויימת ולא מצאתי חוג (מה שהגדיל את הרעב שלי) ואז ביום בהיר אחד גיליתי שנפתחת סדנת מבוא למצטרפים חדשים, קפצתי על המציאה. מה שעזר לי מאוד היתה אוירה קלילה וכייפית ומדריכים שהאמינו ועזרו לדחוף קדימה. הקפוארה עבורי היא משחק ותנועה, והיא גם מטאפורה לחיים עצמם. המעגל שבו משחקים הוא זירה מחזורית, בתוכו לומדים, מתנסים, נהנים, לפעמים מתאכזבים, לפעמים מרגישים את הזרימה הנדירה הזאת שהיא בפני עצמה פשוט התרוממות רוח. בכל פעם מחדש נכנסים למעגל, עומדים מול עוד אדם ונכנסים לתנועה; ביחד או בנפרד; בהקשבה או בניתוק, בזרימה או בקיפאון, באמון או בחשדנות, קירבה ומרחק, תעוזה ופחד : כל אלו באים לידי ביטוי גם ביומיום במפגשים, יחסים, אתגרים שבאים לפתחי בחיים. בקיצור אני באה למפגשים מתוך תשוקה ללמוד את התנועה הקשובה בקפוארה ובחיים עצמם, ולגלות אופנים חדשים בהם אפשר לנוע.
חוצמיזה זה פשוט כיף מאוד, להתאמן עם קבוצה שהולכת יחד ובתוכה כל אחת ואחד מוצאים את מקומם ומתאמנים לפי הרצון והיכולת, בדרך כלל בצחוק ועם אנרגיה גבוה שמרימה אותנו פעמים רבות. דבר אחרון אני מזדהה עם ערכי החופש, הקהילה, המרד שמאחורי הקפוארה. וסקרנית לחקור לגבי העומקים של אמנות לחימה ייחודית זו.
אחרי יום שלם של ישיבה מול מסך חייב לצאת ולעשות קצת עמידות ידיים
להיות מסוגל לשיר ו"לרקוד" בסביבה תומכת ומחבקת