מכיר/ה את הרגע הזה שבו הבית סוף סוף שקט,
הילדים ישנים (או שהמחשב סוף סוף נסגר),
את/ה מניח/ה את הראש על הכרית, ו...
המוח מחליט שזה הזמן המושלם לפתוח חמ"ל?
"לא החזרתי מייל ליוסי",
"מה נבשל מחר?",
"חייב לקבוע תור לרופא",
"איך אני מספיק את הכל בשבוע הבא?"
אנחנו חיים בעידן שבו "עומס" הוא ברירת המחדל.
כולם מדברים על 'למצוא שקט פנימי'
או אפילו יש כאלה שחושבים ורוצים לתרגל מדיטציה,
אבל האמת?
כשאת/ה בתוך הטירוף היומיומי,
הרעיונות האלו מרגישים לפעמים כמו עוד משימה מעיקה ברשימה שלך.
רובנו מחזיקים באמונה סמויה כזו:
"כשהדברים יירגעו, גם אני ארגע."
כשהתקופה תעבור, כשהעומס ירד,
כשהמצב ישתפר...
אבל יש כאן מלכודת עדינה,
כי החיים, מטבעם,
לא באמת מפסיקים לזוז.
תמיד יהיה עוד גל,
תמיד עוד שינוי.
ומעבר לפינה חוסר הוודאות-
מחכה לכולנו בוודאות קשה מנשוא.
אז אולי השאלה היא לא איך לגרום לחיים להירגע.
אלא שאלה אחרת,
עמוקה יותר,
אמיצה יותר,
איך נשארים יציבים גם כשהחיים סוערים?
איך מוצאים שקט שלא תלוי בכך
שהעולם יתיישר לפי רצוננו?
לאור השנים האחרונות שכולנו עוברים כאן,
ולאור הקולות שאני שומעת של רבים בסביבה האישית שלי,
החלטתי לקיים מפגש קהילה פתוח (וללא עלות):
"מה עושים כשהראש לא מפסיק לעבוד"
ערב חינמי שבו נחקור יחד למה התודעה שלנו נמשכת שוב ושוב לאי־שקט.