פסח איננו רק סיפור עתיק.
הוא מבחן שנערך מחדש בכל שנה.
מבחן של עם שיודע מאין בא,
ושואל את עצמו לאן הוא הולך,
ובעיקר, את מי הוא לוקח איתו.
כי יציאת מצרים לא נשלמה אז,
והיא איננה שלמה גם היום,
כל עוד יש אמא שיושבת בליל הסדר בדאגה,
כל עוד יש משפחה שבודקת אם יספיק האוכל לחג,
כל עוד יש שולחן אחד בישראל שנשאר ריק.
החירות איננה עניין פרטי.
היא תמיד סיפור של יחד.
עם ישראל לא נבנה על חירות של יחידים,
אלא על ערבות של רבים,
על היד שנשלחת בלי רעש,
על הלב שאומר, אתה לא לבד.
בפסח הזה,
אנחנו בוחרים ביהדות של מעשים,
לא בדיבורים, לא בהצהרות,
אלא במעשה הפשוט והעמוק ביותר,
לדאוג שלכל בית יהיה שולחן,
שלכל ילד תהיה מצה,
שלכל אמא תהיה נשימה.
סל המזון הוא לא רק אוכל.
הוא כבוד, הוא שקט,
הוא הידיעה שמישהו רואה,
שמישהו זוכר,
שמישהו נושא יחד.
זו לא נדבה.
זו ערבות יהודית.
וכשאנחנו בוחרים בערבות,
אנחנו בוחרים בחירות,
חירות של עם שאיננו משאיר מאחור,
חירות שנולדת מתוך אחריות.
פסח הוא זמן לשאול,
אבל גם זמן להשיב,
והתשובה שלנו השנה פשוטה וברורה.
עם אחד,
שולחן אחד,
ערבות אחת.
וכך,
כך נראית חירות אמיתית.