אנחנו לא רק שולטים בעם אחר כבר חמישים שנה. אנחנו במצב של מלחמה הלובשת ופושטת צורה מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. זו לא יכולה להסתיים בכוח, אלא בפיוס והשלמה. מאז היוזמה הערבית ("הסעודית") בשנת 2002 יש בסיס להגיע לכך, ולשם כך עלינו להרים את הכפפה. ממשלות ישראל מאז התחמקו מכך. אבל אנחנו "
הבטחנו יונה – עלה של זית", הדור שלנו התכוון לזה וטרם קיים. עלינו להגשים סוף סוף את ההבטחה הזו.
המפתח לכך יהיה אם נשכיל לעבור משיח חסר תוחלת של זכויות לשיח של חיים. לא עוד התנגשות אינסופית סביב השאלות מי היה פה קודם, עבור מי האדמה קדושה יותר, ומי סבל יותר, אלא שיח המניח בצד את הסוגיות האלה, ומתמקד בשאלות של איך חיים יחד - ולאורך זמן, ואיך מפרקים בהסכמה הדדית את המכשולים, הפחדים והאיומים האמיתיים והמדומיינים כאחת, בדרך לשלום, השלמה ופיוס. זה אפשרי, וה'מחיר' ידוע. שום דבר אחר לא יקנה לנו בטחון של ממש ובר קיימא.
שיח מן הסוג הזה עשוי לחדור ללבבות, כשהוא מאפשר לכל אחד להמשיך לחיות עם הנרטיב שלו, תוך שהוא מכיר בזה של זולתו, ובלבד שרכיבי האיום מסולקים באופן הדדי.
הבעירה הגדולה הזו זקוקה להקטנת הלהבות, אולי באמצעות 'סופר טנקר' של פיוס והשלמה והרבה נחישות. זו צריכה להיות משימה מספר 1 של כולנו, שלי, של מרצ, של מדינת ישראל.