חייה של הראל עבודי תמיד סבבו סביב אמנות וציור, אך השינוי המשמעותי הגיע בשנות ה 20- לחייה לאחר שסיימה לימודי תואר ראשון במדעי ההתנהגות. "עברתי לגליל ולמדתי באקדמיה לציור פיגורטיבי של אמיר ניר, ולקחתי כמה קורסים בתל-חי. כשציירתי ממש ירדו לי דמעות מההתרגשות והחיבור לביטוי" מספרת הראל, "בשבילי ציור הוא סוג של אלכימיה, קורה איזה קסם גדול שהוא מעבר לאמן, לכן המשכתי ללימודי תרפיה באמנות. תוך כדי חיי הסטודנטיאליים ממש רציתי להציג בגלריות בתל אביב ועשיתי שם סיבוב, ראיתי שכל המקומות בגלריות תפוסים לשנתיים הקרובות והעלות מאוד גבוהה. מה עשיתי? יצאתי עם עגלה והציורים שלי עליה, פרסתי אותם ברוטשילד, נשענים על גדר על בד קטיפה עם בקבוק יין וכל-כך נהניתי. אנשים עברו, התעניינו וקנו את הציורים שלי, הרגשתי על גג העולם".
את האותנטיות של הראל אפשר לראות גם היום, בגלריה החוגגת עשור, בה כל יצירותיה מוצגות. לצד הציורים המוצגים בגלריה ישנו גן פסלים רומנטי הנמצא תחת כיפת השמיים ומשתנה עם העונות. המקום בו הגלריה ממוקמת הוא מיוחד בעצמו – באתר השיחזור בראש פינה, רחוב אומנותי מלא בטבע ובתי אבן שידעו היסטוריה רבה. הגלריה ייחודית מתוך היותה גם ביתם של האמנית וזוגתה עינת ובנן תיאו, כשנכנסים בשער הבית מיד מרגישים את החום שיש במפגש פנים מול פנים עם האמנית וחייה.
עבור הראל, הדמויות אותן היא מציירת באופן אינטואיטיבי – נשים ואנשים, אינן בעלות מגדר מובהק, כשהדגש הוא על האנושיות, הרוח, יופיין הקדמוני והבעתן מלאת הרגש. "בשנים האחרונות זכיתי להדריך את קבוצת ציירי בית טורכיז בקיבוץ עמיעד, קבוצה איכותית של ציירים מהגליל, בה אנו למדים המון אחד מהשני. מלבד הציור, אני עושה צעדים ראשונים בעולם הסאונד, הויז'ואל והבמה".
היצירה האהובה על הראל היא הספסל לזכרו של אריה אקשטיין "לוליק" (1927-2015), ניצול שואה, צייר וסופר בחסד אליו התחברה בשנים האחרונות לחייו והיתה תלמידתו, "למדתי ממנו המון, להכיר אותו היה כמו חלום. דמות אוונגרדית, יוצאת דופן, חזקה ואנרכיסטית. מלבד הספסל של לוליק, אני מתעניינת בעיצובי ספסלים המשלבים חריטה וציור, חוקרת את הנושא ויוזמת אומנות סביבתית".