ומי יזכור את הזוכרים: אבות ואימהות כותבים על הבנים ששכלו במלחמה
עפרה כהן-פריד
רסלינג, 2019
ספר זה מתבסס על עבודת דוקטורט שכתבתי במסגרת התוכנית למגדר באוניברסיטת בר-אילן. הוא בוחן את משמעויות השכול במלחמה, תוך דגש על חותמן המגדרי, מבעד לכתיבה אישית בספרי זיכרון פרטיים בידי אבות ואימהות, ששכלו בן בארבע מן המלחמות שעימן התמודדה החברה הישראלית על פני ארבעה עשורים בתולדותיה: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. הרצון לעסוק בסוגיה זו, שהינה בעלת משקל רב בעיצוב פניה של החברה הישראלית, צמח והתהווה מתוך מספר דברים שמלווים את חיי. המשפחה שגדלתי בה התמודדה לאורך השנים עם אובדן בן במלחמת השחרור, כך שחוויתי מקרוב את מורכבות פניה של התמודדות זו. כפסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית פגשתי לאורך השנים את כאב השכול במלחמה ואת משמעויותיו, הן ברמת היחיד הן ברמת החברה הרחבה יותר. עם חלוף השנים הלך והתחוור לי כי כאשר מדובר בשכול במלחמה, הוא נטען בריבוי משמעויות בשל היבטיו האישיים וכן הציבוריים-לאומיים. השיח הציוני ההגמוני לדורותיו מכונן את 'הנפילה בקרב' כאתוס גברי, הרואי וקנוני וממקמו בראש מערך הערכים, ובליבת הזהות והזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כחלק מכך גם הולאם השכול ועוצבו משמעויותיו ואופני ההתמודדות עימו. עניין זה הינו חלק בלתי נפרד מהדומיננטיות והמרכזיות הרבה של השירות הצבאי, וההתמודדות הביטחונית הרב-דורית בעיצוב פניה של החברה הישראלית. לכל אלו השפעה מכרעת על עיצוב השיח המגדרי בחברה, בכלל זה חלוקת התפקידים בין המינים, עיצוב התפיסות בדבר גבריות ונשיות, תפקידים הוריים, ובמיוחד המנדט לייצר שיח הנוגע לשאלות של צבא, מלחמה ושלום, שכול ואבל, ותהליכי התמודדות עמם.
.png)
לאורך חיי ליוותה אותי הכרה הולכת וגוברת בדבר משקלם הרב של תהליכים אלו, בעיצוב חיי שלי והחיים בישראל במובן הרחב יותר. לכך נלוותה ההכרה כי למחקר מגדרי יש פוטנציאל חשוב בהעמקת התמונה באשר לתהליכים אלו. הרצון להעמיק בכל אלו עמד אף הוא מאחורי העניין בעריכת מחקר הדוקטורט, כל שכן בעיבודו לספר המיועד לקורא הישראלי באשר הוא. מתוך כל אלו נבט הרצון לבחון אילו משמעויות מקבל שכול זה מבעד לכתיבה האישית של הורים, זו הנכתבת במסגרת הזירה הפרטית, ולבחון את מערך הגומלין שבינה לבין היבטיו המולאמים של שכול זה. הספר מבקש למלא חסר במחקר ולהשתמש בספרות הזיכרון הפרטית, שהינה סוגת-כתיבה ייחודית לחברה בישראל, כעדות וכצוהר לבחינת מערך גומלין זה, ולפרוס תמונה כיצד ממגודרים תהליכים היסטוריים ופסיכולוגיים-סוציולוגיים בחברה הישראלית שקשורים בשכול זה. התלבטויות רבות ליוו את תהליך גיבוש השאלות בהן עסקתי במחקר, ואת משמעות הפנייה אל טקסטים אישיים שיש בהם יגון עמוק וכאב רב. בראשית הדרך, עת עסקתי בהיכרות עם הספרות שדנה בשאלות אלו, התוודעתי אל מאמרו של ההיסטוריון עמנואל סיוון שעוסק בדמות ההורים ששכלו את בנם במלחמת השחרור. מצאתי בו מכתב שהופנה אל "המטה הראשי של צבא ישראל", עליו חתומה קבוצת הורים ששכלו את בניהם באחד מקרבות מלחמה זו. ביניהם חתומים גם סבי וסבתי ששכלו את בנם, אחיו הצעיר של אבי, שמקום קבורתו אינו נודע עד עצם היום הזה. 65 שנים חלפו מאז שנכתב ועד שקראתיו לראשונה. לאורך השנים ידעתי על קיומו אך מעולם לא ראיתיו, כל שכן לא שוחחנו עליו. מבעד לשתיקה הרועמת נשמע קולו של כאב השכול. המפגש עם טקסט שכרוך בקורות משפחתי המחיש לי את ערכו של מחקר היסטורי-חברתי שעוסק בשכול, ונשען על כתיבתם האישית של הורים שכולים. לאורך שנות המחקר ועיבודו לספר הייתי ערה גם לנקודת המבט האישית שלי בהקשר של שכול זה. דמותם של סבי וסבתי ליוותה אותי ובמובנים רבים ספר זה גם מוקדש להם.
ד"ר עפרה כהן פריד, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. עוסקת בהיבטים של מגדר בהתמודדות עם טראומה ואובדן. מלמדת במרכז הלימודים, החברה הפסיכואנליטית; במסלול ללימודים מתקדמים בפסיכולוגיית העצמי, התוכנית לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תלאביב; וב'רוח אדם' תכנית הכשרה פסיכואנליטית בודהיסטית.